<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף יד:</h2>
וכן יש פעמים שהמכר מתבטל ואע"פ שהמעות כמו הלואה יש ללוקח מעות ושבח. וכדגרסינן בב"מ פ"ק נמצאת שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח, אבל הכיר בה שאינה שלו אין לו שבח. ובזה נאריך בשער (מ"ט) [מ"ז] שלפנינו.
<h2>דף נז:</h2>
וכן יש אפטרופוס אחר שמותר להלוות ממון אפטרופסותו ברבית קצוצה והוא גזבר ההקדש, וכדתניא בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ושיילינן האי רבית דהקדש היכי דמי אילימא דאוזיף ק' בק"כ והלא מעל הגזבר. פירוש, כשהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס להקדש תחתיהן כלום, והילכך כיון דמעל הגזבר נפק להו לחולין והוו להו להדיוט, פירוש משל גזבר, שהרי עליו לשלם קרן וחומש. ומשני הב"ע הא דקתני אין רבית להקדש לא בהלואה קאי אלא בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו מג' מפני שהוקרו, ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אע"פ שלא יצא השער עדיין מד' פוסקין, וכדתניא המקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג' מספק מד', מג' ועמדו מד' מספק מד', שיד הקדש על העליונה. רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן. פירוש, לעולם בהלואה וכגון דאוזיף ק' בק"כ ודקא ק"ל והלא מעל הגזבר לאו במעות עסקינן אלא באבנים עסקינן וכגון שהלוה הגזבר מאה אבנים להדיוט בק"כ, ודקא ק"ל והלא מעל הכא ליכא מעילה וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין. פירוש, כשהיו קונין אותן האבנים והטיט לא היו קונין אותן במעות ההקדש אלא קונין אותן בהקפה כדי שלא ימעלו בהן אם ישבו האומנין והעם עליהם ואינם הקדש עד שיהיו בנויות בחומה, הילכך אין לו מעילה לגזבר בהן, אע"פ שעדיין חול הם כיון שעומדות להקדש מלוה אותן אין כאן משום רבית. וכן הלכתא. מיהו ההקדש דידן דאיתיה ממון עניים, דהא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה [יומא ס"ו ע"א], ואם הקדיש סתם פסק הר' יוסף אבן מגש בפרק בית כור [ב"ב ק"ב ע"ב] מסתמא לעניים או לבתי כנסיות הוא, הילכך ה"ל כשאר ממון הדיוט ויש בו משום רבית ואסור להלוותו ברבית. וזו אינו צריך לפנים, דאחיך קרינא ביה ולא נקרא ממון הקדש כלל אלא מפני שהוא אסור לעשירים, הילכך אסור להלותו ברבית. ולא עוד אלא שנראה שאסור להלוותו כלל לא לישראל ולא לגוי ולעשות בו שום ריוח בעולם, אא"כ משתכר בו בדבר שהוא כגון כסף וזולתו, כדי שיהא מוכן כל שעה שיצטרכו לו עניים. וכמו ששנינו בשקלים [פ"ד מ"ב] מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה, לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. ומפרש טעמא בגמרא בשל הקדש מ"ט אין עניות במקום עשירות, בשל עניים מ"ט דילמא מתרמי ענייא וליכא למיתב ליה. וקי"ל כר"ע. ובכתובות פרק שני דייני גזילות [ק"ו ע"ב] קא מייתי לה אגב גררא. וכן כתב רבינו האיי גאון בספר המקח שער ס' דין מקח במה ראוי להרויח. הענין הראשון ממון ההקדש וענינו אין ראוי לאדם לא שיסחור בו ולא שיעשה בו שום ריוח בעולם, לפי שהוא לגבוה והוא אינו צריך לסחורת בני האדם דכתיב לי הכסף ולי הזהב. הענין השני ממון עניים והצדקות אינו ראוי שיסחור בו גזברם כדי לעשות בו ריוח אלא צריך שיהא מוכן בכל שעה ושעה [שיבאו] עניים שיהא מצוי במה שילקח להם מה שיאכלו או מה שיתכסו או שיהא מוכן כמו כן לפדיון שבויים, ואלו היה בסחורה לא היה מוכן להם כמו שיהיו הדמים מוכנין כשהן בעין. ועל זה גרסינן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים ע"כ. אך נ"ל שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופים ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהן בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע, מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת, כל זה דבר מצוי בכל עת ובכל שעה, ובענין הזה מותר להפקידו להם להתעסק בם בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד, כדין ממון יתומים [ב"מ ע' ע"א], דממון יתומים ומעות עניים אחד הוא לכל דבר, מדאמרינן בפרק שור שנגח [ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל היתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, אלמא דחדא דינא דיינינן להו. והילכך כיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד אינו אלא רבית דרבנן וביתומים ועניים לא גזרו. וכן נראה עיקר. ויש שרצו לאסרו אפילו קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית, דניחא להו דכיון דקיצי עליהו, או אע"ג דלא קיצי כיון דרווח רווח. וזה אינו כלום, שלא אסרה תורה הנאה דממילא ברבית המותר למלוה וללוה, דא"כ היאך רבית מותר בשל גבוה כגון מעות בדק הבית ושל לשכה, והלא הצבור נהנין מהם וניחא להו בהך רווחא, שהרי מהם מוציאים תמידין ומוספין וכל קרבנות הצבור, והדבר ידוע שאם לא יספיקו אלו הם היו מביאין משלהם, ואעפ"כ כיון שעיקר הממון משל הקדש הרבית מותר בו ואע"ג דאית להו הנאה לצבור בההיא רווחא. הילכך אינו אלא ממון עניים שהוא כממון של יתומים שהתירו בהן קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל לא ילוונו ברבית, דאחיך קרינא ביה. ולא עוד אלא ששמענו מפי רב צרפתי כי נסמכו הרבנים להתירו להלוותו ברבית קצוצה לישראל, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], וזה הממון אין לו בעלים ידועים שהרי יזכו בו אף הנולדים. ולזה אין אני מודה להם, שאני קורא בהם אחיך ואין אני קורא בהם בשל הקדש, דנכסי הדיוט הן והגזבר המלוה אותו הוא הנקרא שלוחם והוא נקרא מלוה ורבית הבא מלוה למלוה הוא ואסור בקצוצה.
<h2>דף סב.</h2>
החלק השלישי נפרש דברים שהן כמו רבית ואין בהם אסור לא מן התורה ולא מדברי סופרים. דע והבן כי יש דברים שהן ממין רבית והן מותרים ביד מי שהן ליהנות מהן, והוא כגון ראובן שהלוה מעותיו ברבית קצוצה ומת שאין מוציאין כלום מאותו רבית מיד הבנים והן אוכלין אותו ונהנין ממנו. וכדתניא בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר. ולאו טעמא משום דרשות יורש כרשות לוקח דאמי אלא טעמא כדרבא דאמר טעמא דמילתא משום דקאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא קא מזהר ליה רחמנא. ואע"ג שהאב עשה תשובה ומת ולא הספיק להחזיר אין היתומים חייבין להחזיר אותן מעות מפני כבודו, הואיל וליתיה דבר המסויים דהא מעות נינהו, אבל אם הניח להן פרה וטלית וכל דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת בזה בניו מחזירין מפני כבוד אביהן, אבל אם לא עשה תשובה ומת ברשעו אפילו מדבר מסויים פטורים הבנים מלהחזיר. דהכי גרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] הניח להן אביהן פרה וטלית אמאי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומשנינן כדאמר רבי פנחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה. ומקשינן אי עשה תשובה מאי בעיא גביה, ומשנינן בשלא הספיק להחזיר עד שמת. הא למדת שאם לא עשה תשובה אפילו דבר מסויים אין מחזירין אותו.
וכן יש דרך אחרת שמותר לאדם להלוות ממון שהוא בידו ברבית שאינו אלא מדבריהם, והוא כגון אפטרופא הממונה על ממון היתומים שמותר להלוות מעות היתומים שהן בידו לאדם נאמן שיהיו לו נכסים רחוק להפסד וקרוב לשכר וא"ל תהיה נושא ונותן בהם, אם יש ריוח תתן להם חלקם מן הריוח ואם יש הפסד אתה תפסיד לבדך, שזהו אבק רבית שאינו אסור אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזרו. וכדגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, ואסיקנא דמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואמר רבא לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו, א"ל מותבינן להו בידא דבי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא, ומקשינן והא קא כליא קרנא, א"ל מר היכי עביד, א"ל בדקינן גברא דשפו נכסיה ומהימן ושמע דינא ולא קא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהיבנא להו בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד. יש לעיין אם עבר האפטרופוס והלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה וגבה את הרבית ונתנו להם ממי מהם מוציאין אותו ומי משלמו, מי אמרינן דהוה ליה כהניח להם אביהם מעות של רבית שאין להם להחזיר. ואפילו הוי דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק האפטרופוס להחזיר עד שמת אפילו בהא אין חייבין היתומים להחזיר, דהא באביהם אין חייבים מדינא אלא מפני כבוד אביהם [ב"מ ס"ב ע"א], אבל הני דלא מחייבי בכבודו מפטר פטירי. או דילמא אבוהון שאני דממונא דידיה הוה ההיא שעתא דאוזפיה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש, אבל יתומים דמממונייהו עבד אפטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומנייהו אית ללוה למתבעיה, דבידיהו קא משתכח רביתא. ראיה לדבר דהא אמרינן [ב"מ ע' ע"א] משום דיתמי נינהו ספינא להו איסור, דאלמא אי מתהני מינה איסורא קא עבדי. ותו דאמרינן [שם] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, מדקא לייט להו ש"מ דאסור להו למשקלה ואינהו קא מהדרי ליה. ועוד ראיה משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפטרופסין והדר גבי אינהו מנכסי יתומים, כדאיתא בקמא [ב"ק ל"ט ע"א]. וכסברא בתרא מסתבר.
<h2>דף סג:</h2>
גם יש דרך אחרת שהוא נותן לו יתר על מה שהלוהו ואין בו משום רבית, והוא שהלוהו מאה וכשפרעו נתן לו מאה ושלשה או ק"ד כיוצא בזה אין חייב להחזירם לו. כדגרסינן פרק איזהו נשך אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי לחבריה ואשכח ביה יתירתא אם בכדי שהדעת טועה מחייב לאהדורי ליה, ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ושיילינן היכי דמי בכדי שהדעת טועה, א"ר יוסף בעשירתא ובחמישתא, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איניש תקיפא דלא יהיב מתנה מאי, א"ל מגזל גזליה וקא מבלע ליה בחשבון, דתניא הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא. ושיילינן ואי איניש דאתי מעלמא הוא דלא שקיל בהדיה ולא איעסק בהדיה לעולם מאי, א"ל דילמא איניש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף מנך פלוני זוזי אבלע ליה בחשבון. והלכך מותר לו למלוה ליקח אותו יתרת מן הלוה אם נתן לו יתר על מה שהלוהו. וכן מותר מן המלוה ללוה. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ד ה"י] ששוין הם בענין היתרת, והוא שיהיה בכדי שאין הדעת טועה ואין חייבים להחזירו, דחיישינן לכל הני חששי דהיתרא דאמרן. ומסתברא דדוקא כי שתיק ולא תבע ניהליה באותו יתרת הוא דאין חייב להחזיר, אבל אי אתי בתר הכי ואמר טופייאנא יתירתא יהבית לך וטעיתי, אע"פ שהיא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהבינהו ניהליה בתורת מתנה או בחדא מהני אנפי אחריני דהתירא וזכה בהן האחר והשתא הוא דקא בעי למהדר, אפילו הכי מחזירין לו, דאיהו בריא ואידך שמא, ובכולא תלמודא קי"ל בריא ושמא בריא עדיף.
<h2>דף סד.</h2>
וכן יש דרך שמפני הקדמת מעותיו יזלזל בממכרו ואינו אסור אע"ג דמחזי כאגר נטר לי, והוא כגון שאמר לבעל הגן אני אקדים לך מעות על הקשואים הקטנים שלך ואניחם בידך עד שיגדילו, אע"ג שדרכן של בעלי הגן לתת עשר קשואים של טפח בפשוט וזה נותן עשר קשואים של שני טפחים בפשוט, הרי זה מותר. וכן אם אמר לו מה שעיזי חולבות למחר בין רב בין מעט מכור לך הרי זה מותר, אע"ג דהני תרוייהו מוזלי גביה היכא דאיתנהו, מיהו היכא דליתנהו אסור. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגנאה וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא בפשיטא וא"ל יהיבנא לך בני גרמידא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי. ואקשינן והא תניא ההולך לגזוז את עיזיו ולחלוב את רחלותיו ולרדות את כוורתו מצאו חברו ואמר לו מה שרחלי גוזזות מכור לך מותר, שהרי לא עשה קצבה בדבר, אבל אם אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך אסור אע"ג דממילא קא רבו. ומשנינן לא קשיא דהתם לאו מיניה קא רבו אי שקילי ליה להאי חלב אתי אחרינא, הכא גבי קארי מיניה קא רבו דהא אי שקלי ליה להאי קארא לא אתי אחרינא, הילכך כי שביק ליה התם לית ליה בגויה פסידא ושפיר דמיין וכן הלכתא. וכן מותר לומר לחבירו הילך מאה דמי חבית זה ותמכרנה בחנותך מעט מעט ומאי דתרויח נפלוג בינינו, ואם החמיצה מכאן ועד יום פלוני יעמוד ברשותך ותחזיר לי המעות, ואם הוזלה או הוקרה תעמוד ברשותי ויהיה לעצמי, הרי זה מותר, ואין כאן משום אגר נטר לי, שכיון שמקבל על עצמו הזול והיוקר קרוב לשכר ולהפסד הוא נקרא. וכדגרסינן באי זהו נשך אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי דמי חביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא וזילא ברשותאי. וכן פירש על דרך שכתבנו שהוא דרך העסק הראב"י ז"ל. אך אם היה דרך חוב, כפר"ש ז"ל כי מקבל עליה יוקרא וזילא מאי הוי, דהא אמרינן [ע"ג ע"ב] א"ל רבא לרב אשי חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא, א"ל מאי היא, יהיבי זוזי אחמרא בתשרי ואמרן ליה אבחר לן בטבת, וא"ל שפיר עבדי דאחלא לא יהבי זוזי והאי מעיקרא בתשרי אי חמרא חמרא אי חלא חלא ובטבת הוא דקא מבחר נפשיה, אלמא טעמא דבטבת הוא דקא מבחר נפשיה אבל בניסן או תמוז דאיפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא אסור ואע"ג דיוקרא וזילא עליהו דרבנן הוא. וכן הלכתא.
וכן מותר אדם לומר לחבירו קח לי מאתים דינרין והתעסק בהם למחצית שכר והשמר שלא תלום אלא על משכונות של כספים ותשמרם כשמירת כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע, ואם הוא משנה ומלוה אותם על דרך אחרת הרי הוא כפושע וחייב מן הקרן, ואם הותירו הותירו לאמצע. וחזינן לה מההיא דקאמר פרק הגוזל [ב"ק ק"ב ע"א]. וכן השיב הראב"ד שאם הרויח הרויח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו, לפי שאין השתוף בטל בשביל פשיעתו. ואע"ג דאמרינן בעלמא [ב"מ ע"ח ע"א] המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן, הכא שאני שאין השתוף בטל בכך אלא הממון משותף והוא הפסיד על עצמו מתחייב בפשיעה ולפיכך הריוח לאמצע. וכדתניא בהגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"א] הנותן מעות ליקח בהם חיטים וכו', תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך הותירו לאמצע כגון שנתן לו בתורת שותפות, ואוקימנא להך ברייתא כדרבי יהודה דאמר לא קני לה (אלא) בשנוי מעשה אלא כל המשנה ידו על התחתונה. וקי"ל כותיה. ואם על השנוי לא נסתלק השתוף קל וחומר על הפשיעה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר מאן דמקבל עסקא וא"ל בעל העסקא אם מפסדת בחובות כלה פסידא לדילך ואי מתעסקת במשכונות ומפסדת כלה פסידא לדידי ואי רוחת שקלת פלגא, הרי זה קרוב לשכר ולהפסד ומותר, כההיא דחביתא דחמרא [ב"מ ס"ד ע"א] דכיון דמקבל עליה יוקרא וזילא אע"ג דאמר אי תקפה ברשותך שרי. ואיכא דמקשי עלייהו דאיכא למימר דהתם דרך מקח וממכר הוא דשרי הכא דבדרך עסק אסור. ולא היא שהרי (הראב"ד) [הראב"י] פירש על דרך עסק שהאחד מתעסק והריוח ביניהם ומקבלים בעלים יוקר וזול ומותר, ואע"ג שהשותף מקבל עליו אחריות המלוה, דקרוב לזה ולזה קרינן ליה ושרי. ותו ראיה מההיא דנכסי צאן ברזל דאיתיה בתורת עסק ומותר אם קבל בעל הצאן יוקר וזול ואם ימותו למקבל וחולקים גזה וחלב לאמצע ואם ימותו ימותו למקבל ומשלמן ומותר, (כדלקמן) [כדלעיל].
<h2>דף סד:</h2>
וכן יש דרך אחרת שמותר לדור בחצר חברו ואין בו משום רבית. וכיצד, ראובן שאינו צריך ללוות כלום אלא מפני הנאתו של שמעון ממציא לו חורבתו ואמר לו בנה חורבא זו שלי ודור בה וחשוב כל הוצאתך והעלהו בחשבון עלי וכשתתבעם ממני אחזירם לך ולא אקח ממך שכירות. בזה השיב הרי"ף [סימן ק"ב] שכיון שלא היה צריך ראובן לבנין חורבה זו עכשו ומשום הנאת שמעון עשה מה שעשה הרי זה מותר וחייב לפרעו, ואינו יכול לחשוב לו כלום בשכירותו, דתנאי שבממון תנאו קיים. שמא תאמר יש כאן רבית הרי אין כאן רבית, שהרי זה אין צריך ללוות כלום, ואנו לא שנינו אלא המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם [ס"ד ע"ב], וכן הדין. ותו נשאל [סימן רנ"ז] יש לנו חרבות ואין כח ביד בעליהם לבנותן ופוסקים העשירים לבנותן ויחשבו כל ההוצאה, ואם שוה שכירות החורבה ג' זהובין מעלין בזהוב בשכירות השנה עד שיכלו בדרך זה דמי ההוצאה ואחר כך מחזירה לבעלים בלא כלום. והשיב שדבר זה מותר ודין הוא כמשכנתא דסורא דשריא לכ"ע.
<h2>דף סה.</h2>
גם יש דרך אחרת שמותר למלוה להחזיק במעות שלקח ברבית, והוא כגון שמחלן אצלו הלוה אחר שידעו שניהם שאסור רבית עשו בזה הותר לו והמחילה מועלת לשניהם. וכדגרסינן בקמא פרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"ב] ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. פירוש, אלא שיש ללוה למחלו אצל המלוה אם רצונו שתהא רוח חכמים נוחה הימנו. והטעם, כדי שלא יהו נמנעים מלהשיב וכדי לפתוח להן דרך תשובה. ואמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו. פירוש, בימיו אירע מעשה שתקן הוא תקנה זו, דמעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה ואמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנטך אינו שלך, ונמנע אותו האיש מלעשות תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומכאן יש מוכיחין דמדקתני המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שיש ללוה למחלו לו ולהניחו אצלו, ובזה יצא המלוה ברבית מידי איסורו, מכלל שהמחילה מועלת ברבית. וכן בזה סברת הר"מ. וזה מה שכתב בספר משפטים [מלוה פ"ד הי"ג], הורו מקצת הגאונים ז"ל שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה הוא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם. ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה החזר לו וידע הלוה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול הימנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכלל שהמחילה מועלת, ע"כ. ואיכא דקשיא להו ההוא דגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] וסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא אמר רב נחמן גבי מוכר פירות דקל וכו', ומודינא דאי שמיט ואכיל פירי לא מפקינן מיניה, ומשנינן התם זביני ומהניא להו מחילה הכא הלואה ולא מהניא להו מחילה. והאי קושיא ליתא, דמחילה בטעות שאני, דמסתמא כיון דלא ידע לא מחיל ליה במלתא דאסורא כגון הלואה, אבל היכא דמחליה ולאו בטעות מחילתו מחילה ושרי.
וזה שכתבנו שאין מקבלין מהם ואם עבר וקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, יש לנו לישב דבר זה, כי כמה משניות ובריתות וכמה מעשים נמצאים בתלמוד שהיו מעשים וכופין את הגזלנין לשלם, כדאיתא בההוא דגזל נסכא מחבירו וכו' [שבועות ל"ב ע"ב], וההוא עובדא [ב"ק צ"ו ע"ב] דגזל [תורא] מחבריה ואזל כרב בהו כרבא ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר להו זילו שומו ליה שבחאה דאשבח, אלמא שהם היו דנין לחייב הגזלנין לחזר גזלתן. גם בענין הרבית מצאנו בכמה מקומות שאנו אומרים רבית קצוצה יוצאה בדיינין, וא"כ דאין מקבלין מהם למה מטריחין הדיינין להוציא מהן הרבית. ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו שדנין בהן החזרה בגזלה קיימת וברבית קיים עסקינן, דהא אפילו כשאינו קיים אנו מוציאים, וכדאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] האי מאן דמסיק בחבריה זוזי דרביתא ומכר ליה בשכירות הבית ונפרע על ענין זה מדמי הרבית שהיה לו עליו [חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה ניהליה בתריסר] כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן [מיניה], וזה הרבית בודאי אינו בעין, שכבר דר [בבית] והלך לו, אפילו הכי כופין אותו ונותן אותו שכירות משלם הואיל והיו דמי רבית בידו. על כן יש לנו לתרץ שרבי בימיו בלבד הורה ואמר דין זה ולדורו תקן אותו אבל לא נהגו בו לפניו ואף לא נהגו לאחריו. אלא שקשה לזה התירוץ זו המשנה שאנו מוצאין [ב"ק צ"ג ע"ב] כל הגזלנין משלמין כשעת גזלה, ואותה המשנה מסתמא רבי שנאה ובימיו היתה נוהגת. אלא שיש לנו לתרץ שלא נתקן תקנה זו אלא בגזלנין העוסקין בענין הגזל תדיר, כאותו מעשה דההוא גברא דא"ל אשתו אפילו אבנטך אינו שלך, שכל עסקו ומה שרווח בכל ימיו מן הגזל היה, גם המלוים ברבית כל ימיהם קמצו ממונן מעסק זה, ומאלו שנה רבי שאין מקבלין מהם, שאלו אם יבואו להחזיר לא יספיק להם את שלהם וישארו רקנין מכל ממונם ובזה יהיו נמנעים מלעשות תשובה, וירד רבי לסוף דעתם ותקן שלא יקבלו מהם כדי לפתוח להם תשובה, אבל מי שאינו גוזל או מלוה ברבית אלא דרך מקרה ואין עיקר עסקו בכך זה ודאי צריך להחזיר אף בימי רבי. ועל זה איכא דק"ל א"כ מצאנו חוטא נשכר שכל אדם שעסקו בגזל לא נקבל ממנו והוא פטור ואע"פ שעדין ממון הגזל בידו. על כן מתרצים שעיקר כל תקנת רבי לא היתה אלא במי שרוצה לחזור מעצמו בלא עשוי ב"ד ואנו מכירים בהם שדעתם לחזור אחר תשובה יפה, אבל מי שאינו חוזר מעצמו ודאי כופין אותו להחזיר, ועל כגון אלו נשנו כל הבריתות והמשניות שבתלמוד שדנין דיני הגזילה והרבית להחזירו מהן, אבל לא נתקנה תקנה זו אלא לשבים לרצונם. ואע"פ שאין אנו מקבלין מהם אינם יוצאים ידי שמים עד שיהו מחזירין, והאחר לא יקבל. וכדגרסינן בהגוזל [ב"ק צ"ד ע"ב] וכי מאחר דאין מקבלין מהם למה מחזירין, לצאת ידי שמים. וכל זה שפסקנו שאין מקבלין מהם ה"מ בשאין אותה גזלה עצמה קיימת או רבית עצמו או דבר המסויים, אבל אם היתה גזלה קיימת או הרבית דבר המסויים והרי הוא בעצמו בעין מקבלין מהם ורוח חכמים נוחה הימנו אם יקבל מהם. וכדגרסינן בהגוזל [שם צ"ה ע"א] והשתא דאמר רב נחמן כאן בגזלה קיימת כאן בגזלה שאינה קיימת אידי ואידי לאחר תקנת רבי ולא קשיא כאן בגזלה קיימת כאן שאינה קיימת. ומקשינן והא אבנט גזלה קיימת הוא ואפילו הכי אמר שאין מקבלין ממנו, ומשנינן דמי אבנט קאמר, וכולה מילתא כדאיתא התם.
וכן מותר לאדם לומר לחברו הרי יש לי שטר חוב על שמעון מכך וכך דינרים ומפני שאין נח לי שאתבענו ואגבנו אמסרנו לך בפחות, הרי זה מותר. כדגרסינן בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"א] יש דברים שהן כמו רבית ומותר כיצד לוקח אדם שטרו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית. ודבר זה יש שאומר דוקא שטר חוב שהגיע זמנו ולא קבל עליו אחריות כי אם מן הקרן, הא לא הגיע, אי נמי קבל אחריות מהכל אסור, דלא גרע מטרשא דאסירא. ומסתברא שאע"פ שלא הגיע זמן מותר, והוא דלא קבל עליו אחריות, דאי קביל הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסיר. וזה אשר השיב לי בזה הרמב"ן [סימן מ"ג], הלוקח מלותו של חברו בפחות ששאלת אם הוא מותר ללוקח כשהגיע זמן החוב או אע"פ שלא הגיע זמנו. ודע בודאי שאע"ג שלא הגיע זמנו מותר, כדמוכח בגמרא דילן בפרק איזהו נשך [ס"ה ע"א] גבי מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. אלא שאני מחמיר במקבל עליו שאם לא יכול לנגוש חובו שיחזיר לו מעותיו, לפי שאם אינו יכול לגבות חובו מלוה והוא בא לגבות אחריותו מן המוכר נמצא זה מחזיר לו שטרו והלה מחזיר לו מעותיו והמכר בטל, ונמצא שהלוקח יכול להרויח ואינו יכול להפסיד, וכה"ג הו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד, דהא לא מקבל עליה כלום לוקח. והכי מוכח במימרא [ס"ד ע"א] דמאן דאמר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי אחביתא דחמרא ואי תקפא ברשותך וכו', ע"כ. ומסתברא דאם עבר ומכרו וקבל עליו אחריות שאם לא יוכל לגבות מן הלוה שיחזיר לו מעותיו, אעפ"כ האחריות קיים ומחזיר לו שטרו וגובה מעותיו ממנו ואם יהיה בו ריוח יהיה למוכר, דאע"ג דאיתעביד באיסור לא גרע משטר שיש בו רבית [ע"ב ע"א] דאסור שגובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.
וכן יש דרך שמשתכר עם חבירו בהקדמת מעותיו ואין בו משום רבית כלל. וכיצד, כגון שאמר המשכיר לשוכר אם מעכשו תפרע לי כל שכירות השנה הראשון אניחנו לך במנה ואם לכל חדש וחדש תפרעני תתן לי לחשבון ק"כ הרי זה מותר ואין כאן משום רבית ואע"ג דקיץ ליה. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך מרבין על השכירות ואין מרבין על המכר, כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי היא לך בעשרה סלעים בשנה ואם של חדש וחדש תן לי סלע בחדש הרי זה מותר. ובמכר אסור, כגון שאמר אם מעכשו באלף זוז ואם תפרעני לגורן בשנים עשר מנה הרי זה אסור. וקא שאיל טעמא בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והאי כיון דלא מטא זמניה למגביה לאו אגר נטר לי הוא משום דהכי שויה והאי דקאמר אם מעכשו בכך בשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני הוא דבעי למשקל דמי ה"ל אגר נטר לי ואסור. ודע והבן כי אף במכירת קרקעות אין בה משום אגר נטר לי היכא דלא קיץ ליה. וכיצד, כגון שלא פירש דבריו אלא עשה בסתם ואמר לו כך וכך תתן לי מקרקע זה לזמן פלוני ואין כאן משום רבית ואע"פ שנותנין לו יותר משוויו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב נחמן טרשא שריא, ואותבינן עליה מההיא דתנן ואם לגורן בי"ב מנה אסור, וא"ל התם קיץ הכא לא קיץ. וכן מצוי בתשובת הרי"ף ז"ל, דכיון דאין אונאה לקרקעות ואין קצבה לדמיהן ואין בהם משום אגר נטר לי אלא היכא דפירש בפירוש אם מעכשו בכך וכך לזמן פלוני בכך זהו האיסור, אבל אם לא פירש מותר. וכן לכל דבר שאין להם קצבה ואונאה. גם מצאתי כתוב כי חכמי לוניל הורו שיכול אדם לומר לחברו קרקע זה אני מוכר לך ואם תפרעני מעכשו הרי הוא לך במנה ואם תאחר על שנה מלפורעני תן לי מאתים דינרין ואין בזה משום רבית, ולא מקרי אגר נטר לי, שהרי כשאומר לו אם תתן לי מעכשו אתנהו לך במאה דינרים הרי לא החזיק בו הלוקח ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתננו לך כי אם במאתים ואין לקרקעות אונאה, דלא קיצי דמיהם, ואע"ג דעכשו אינו שוה מאתים דינרין הוא אין רצונו למוכרו כי אם במאתים דינרין. דאע"ג דאמרינן טרשא אסור ה"מ טרשא דפירי או דמטלטלי דקיצי דמיהם אבל קרקעות לא קיצי דמיהו, דכל דמים שבעולם הוא שוה לו. דכי אמרינן באיזהו נשך מכר לו בית או שדה ואמר לו אם מעכשיו בכך ואם לגורן בי"ב מנה אסור דהוי כאגר נטר לי, דוקא התם איתמר שמכרו לגמרי והחזיק בו הלוקח עכשו כדי שיתן בו אלף דינרין ולא אמרי לו קודם שהחזיק בו ואם לגורן לי"ב מנה, וכיון דהחזיק בו ולא מצי למהדר המוכר ממכירתו ולומר לו תן לי מעכשו י"ב מנה, דודאי המכירה הויא מכירה, בשביל המתנת מעותיו עד לגורן מעלה עליו דמים ואסור, אבל הכא דאין מוכר לו הקרקע מעכשו אלא בדבורא בעלמא דאם יתן לו מאה דינרין מעכשו ימכרנו לו, והלוקח לא החזיק בו ולא קנה ממנו, כיון דיכול המוכר לחזור בו דהא ליכא ביניהו אלא דברים בעלמא יכול למכרה בעלוי גדול לשנה, דהוי כאומר לא אמכרנה אלא במאתים דינרין [דהכי שויה לדידי] וקרקע אין לו אונאה, והשתא דנותנין בק' דינרין כשנותנין לו מעכשו אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, ע"כ. ודבריהם צריך עיון.
וכן יש דרך אחרת שהוא נראה כרבית ואינו רבית ומותר. וכיצד, כגון שלקח מחברו מקח בשוויו, דאי לא הוי טרשא ואסיר, והתנה על מנת לפרעו לזמן שנה או שנתים, הרי זה רשאי שיאמר לו תן מיד והריני מנכה לך כך וכך מן הקרן הרי זה מותר. וכדגרסינן בתוספתא [פ"ו ה"ד] הלוקח מקח מחברו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית.
גם יש דרך שאע"פ שמוכר החפץ לחברו באשראי ומחייב עצמו מהן בהעלאת דמים אעפ"כ הוא מותר, וזהו ענין הטרשא. ולשון טרשא הוא מלשון העלאה, מלשון טרשים שבהרים. ומצאנו בתלמוד ג' ענייני טרשות. טרשא דרב נחמן, טרשא דרב פפא וטרשא דרב חמא. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך אמר רב נחמן טרשא שריא, איתיביה רמי בר חמא מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו אם מעכשו הרי הוא לך באלף דינרין ואם לגורן בי"ב מנה אסור, ומשני וא"ל התם קיץ ליה הכא לא קיץ ליה. ואמר רב פפא טרשא דידי שרי וכו', ואמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט ניחא ליה וכו'. ותחלה יש לברר טרשא דרב נחמן כי המפרשים נחלקו בה. ודע שר"ח פירש טרשא שריא כגון שנותן לו פירות במרחשון בהמתנה לפרוע לו הדמים באייר כשער של אייר שהוא דרכו להתייקר בו הפירות. ופירש התם קיץ ליה, במשנתינו. והכא לא, בטרשא דרב נחמן לא קיץ ליה אלא שיאמר לו תן לי כמה ששוין פירות בעת שתפרעני דמיהם ולא קצץ כמה אלא בין שיהיו לאותו זמן ביוקר או זול תפרעני כמה שישוו. וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שנותן לו כשער של אייר בין ביוקר או זול. ומשמע לפי פירושו דטרשא דרב נחמן ורב פפא הכי הוה דהוו אמרינן ליה אם מעכשו כשער של עכשו ואם לאייר כשער של אייר שדרכו להיות ביוקר. והראיה בזה מדמקשינן עלה ממתני' דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' ומשמע דאי א"ל סתם תתן באייר כשער של אייר מותר, דא"ל חטי הוא דקדחו באכלבאי, והכא זביני הוא ושרי, אלא דרב נחמן בדאמר מעכשו מיירי וכן רב פפא. וקרי קיץ כשאמר להם כמשנתינו ואם לגורן בי"ב מנה, וקרי לא קיץ לטרשא דרב פפא ודרב נחמן אע"ג דאמר מעכשו כיון שאינו קוצץ לו דמים מעתה אלא שנתן לו כשער שישוה באייר. ומצינו בגמ' [ס"ח ע"א] דפסק דלית הלכתא כר"פ ואין צ"ל דלית הלכתא כר"נ דהשתא טרשא דר"פ דשכריה לא פסיד אפילו הכי קאמר זיל בתר דידהו דאלו הוו להו זוזי שקלי כי השתא השתא שקלן כיוקרא דלקמיה, וכ"ש טרשא דר"נ דאסירא. על כן לא כתב הרי"ף ז"ל דברי ר"נ מכלל דס"ל דלית הלכתא כר"נ.
ופרש"י טרשא כגון שמוכר סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי היא בפחות אלא ימכור לו סתם בכך וכך ליום פלוני. ומפרש שזה הוא לא קיץ ליה. וראינו שפירש טרשא דר"פ שהיה אומר סתם לניסן תפרעני כשער של ניסן שהוא ביוקר השכר, נמצא שלא פרשה בדאמר מעכשו. ולפי מה שפירש בטרשא דר"פ יש לנו ללמוד שטרשא דר"נ אע"פ שאינו מזכיר בה מעכשו אסורה היא, דהרי היא יותר קיץ ליה מדר"פ, שהרי פרש"י שדברי ר"נ כמשנתינו שאומר אם לגורן בי"ב מנה אסור. ואחר שפסקנו דלית הלכתא כר"פ כר"נ נמי לית הלכתא. ואע"ג דהתם בקרקע משמע דטרשא בלא מעכשו שריא, קרקע שאני דלית ליה דמים שהרי אין לו אונאה ולא מחזי כאגר נטר לי. וכתב הרמב"ן ז"ל הוי יודע שאף לדברי ר"ש ז"ל לא התיר ר"נ לומר לזמן פלוני כך וכך אלא כששער אותו זמן הוא ביוקר לפי רוב השנים והתנאי שהוא מתנה כשער של אותו זמן ברוב השנים, לפיכך לא מחזי כאגר נטר לי. וכתבתי זה מפני שי"א הלכה כר"נ כפי הפירוש שפרש"י ז"ל, ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלים וכפלי כפלים מכדי דמיהם לזמן, ואוקמא דכיון דהלכה כר"נ כל דלא פסקי מהן מעכשו משרא שרי. ודבר זה אסור גמור כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא לאותו זמן. ומדר"פ נלמוד, דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא, אלמא כעין אותו השער היה מתנה. ואם תקשי ממתני' דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מפני שאמר אם מעכשו, ומשמע דאי לא אמר מעכשו מותר, והנה הקרקע לגורן לא יהיה לו שער שלו ביוקר, ואפילו הכי מותר. הא לא קשיא דגורן נקט דוקא, משום דבגורן יקרא ושויא י"ב מנה ברוב השנים, כדאמרינן בב"ק [ז' ע"ב] דבניסן יקרו ארעתא וביומי תשרי זילי, ע"כ.
ויש מן המורים שהורו שהלכה כר"נ דטרשא דלא קיץ שריא. וכן פירש רבינו יעקב ז"ל בספר הישר [סימן תקע"ט]. וזה טופס לשונו, דהלכה כר"נ וכן הייתי מורה ובא, מדפסיק לקמן בפרקין [ס"ח ע"א] לית הלכתא כטרשא פפונאה ולא חשיב לית הלכתא כטרשא דר"נ, ע"כ. והאי דפסק הלכתא כרב חמא ולא פסק הלכתא כר"נ, לא אתי למעוטי אלא טרשא דר"פ שהיה סובר להתיר טרשא אפילו בדקיץ ליה, ודר"נ ליכא דפליג עליה, דהא פירשה בדלא קיץ, ולהכי מותרת לכל בלא מחלקת. ולא תקשי לך ההיא דפסק ר"נ [ס"ג ע"ב] כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור, וזהו ודאי טרשא. גם אמר ר"נ [שם] האי מאן דיהיב זוזי לקיראה ואזלי ד' בזוזא וא"ל יהיבנא לך ה', איתנהו שרי דאוזולי קא מוזיל גביה, ליתנהו אסור דה"ל אגר נטר לי, והלכך קשיא דידיה אדידיה. וזה נוכל לתרץ דהתם דאסר ר"נ אגר נטר לי מיירי בדקיץ, ואע"ג דלא קתני התם אלא שאמר לו יהיבנא לך ה' ולא קתני אם מעכשו ד' ואם לזמן פלוני ה', אפילו הכי מסתברא דבקיץ מיירי אלא שאחז לו לשונו בדרך קצרה. א"נ דכיון דאזלן ד' נודע וגלוי לכל השער דאזלן ד' בזוזא כדקיץ ליה דמי ואסיר, שהשער המפורסם למכירת הדבר חשוב לזה כמו קיץ ליה, והילכך לא קשיאן אהדדי ולא מידי. גם ישאל השואל איך נפסוק הלכה כר"נ שהרי ר"פ נחלק עליו, דהא אמר ר"פ עלה טרשא דידי ודאי שריא, אלמא דידיה שריא ולא דר"נ. נשיב אליו דר"פ לאו למעוטי דר"נ אתא, דהא אפרק פרוקיה דר"נ דאוקמא בדלא קיץ, אלא בא ר"פ ללמד לנו טרשא המותרת אפילו בדקיץ, אי נמי בדבר שיצא לו שער קבוע שהוא כמו קיץ דשריא. וזה אינו כן, דקיץ אסור ויצא השער מפורסם אסור ומכירת שכר דבר ידוע השער שלו, ולפיכך לא קבעו כר"פ והוציאו אותו מהלכה. גם רבינו האיי ז"ל [ספר המקח שער מ"ב] קבע כר"נ דטרשא שריא אך פירש ענין הטרשא על דרך אחרת ולא נתיישב פירושו. אך נמצא ממנו סעד לדברי ר"ת ז"ל דהלכה כר"נ. גם פירש שנראה בעיניו דטרשא דר"נ כגון שמוכר לו חפץ ששוה עתה אלף זוז בי"ב מנה לגורן ופרשי' דהא דנקט גורן כאדם האומר בעת אסיפת פירותיך שיהיו לך מעות מצויין תפרעני, וזה מותר, כדמוקי לה בדלא קיץ ליה דרבית דרבנן אקילו בה רבנן היכא דלא קיץ וליכא שער קבוע משום תקנת השוק ששניהם רוצים בהקפה, ע"כ דבריו. גם הר"ר זרחיה פסק כר"נ בדלא קיץ כלומר שלא אמר לו אם מעכשו בכך, ובטרשא דר"פ אסיר בדקיץ, ודרב חמא שריא אע"ג דקיץ. נמצא לפי דעתם ז"ל כי כל טרשא דקיץ ליה ואמר לו אם מעכשו בכך אע"פ שלא יצא שער אותו דבר ולא נודע כמה שוויו אסור. וכן כל דבר שיצא השער שלו כמו קירא או כמו שכרא דר"פ דתרצינן מידע ידיע הוו להו כקיץ ליה, ואע"ג דלא קיץ מחזי כאגר נטר לי ואסור. וכל דבר שלא יצא השער ולא נתפרסם שוויו ולא קיץ ליה, כלומר שלא אמר לו אם מעכשו בכך אלא שאומר לו סתם לזמן פלוני תתן לי ממנו כך וכך אע"פ שידענו שאם היו לו מעות המצויים יכול לקנות בזול הרי זו טרשא המותרת לדברי הפוסקים כר"נ ולפירוש שפירשו הם.
ומפני שסברת הרי"ף ז"ל לאיסור נכתוב מה שנשאל בזה הרי"ף ז"ל והשיב [סימן קל"ו], ראובן הוציא על שמעון שטר בי' זהובים וטען הלוה שאלו הי' זהובים עיקרן היה מעשר ליטרין של משי והיה כל ליטרא מהן שוה זהוב וחצי והעלה הממון עלי משני זהובים וחצי מפני שהייתי דחוק ומוצרך אגב דוחקי נטלתי אותם בטרשא זו. והשיב, זה ששאלת הוא אבק רבית ואינו יוצא בדיינין לא מן המלוה ללוה אם גבאו ממנו ולא מלוה למלוה, וכיון שהלוה טוען שלא נתן לו כל ממון השטר רואין אותו כאלו טוען למלוה פגמת את שטרך ובעל הבית כופר בטענתו שישבע שלא פגמו וגובה על פי מה שאמרו [שבועות מ"א ע"א] האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא דלאו כל כמיניה, ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה, וכמו כן כשאומר השבע לי שנתת לי כל מה שכתוב בשטר ישבע לו, ע"כ. וכבר כתבנו בשער כ"א [ח"ב] שאין שוין עם הרב ז"ל שאר המורים כמו הרב אבן מגש ז"ל וה"ר משה תלמידו ז"ל. הילכך יש לנו להאריך בדין זה ולבררו, היכא דאתו סהדי דאבק רבית הוא ביניהון אם לא פרע עדין הלוה למלוה אין לב"ד לכופו לפרוע אותו יתרון שהוא אבק רבית ואינו יוצא בדיינין מלוה למלוה. ואם כבר פרעו ותבעו בו להחזירו לו כמו כן אין לב"ד לכופו למלוה להחזירו לו ואע"פ שעדים מעידים שאבק רבית שהרי אינו יוצא בדיינין כמו כן ממלוה ללוה. ובזמן שאין שם עדים אלא שתובעו ע"פ במנה והוא משיבו שאינו חייב לו כי אם פ' כי רבית או אבק רבית היה ביניהם, חזינן אי איתא תביעה בע"פ משתבע ליה ומיפטר מיניה דמלוה משום מגו דאי בעי אמר לא לויתי ממך מעולם, ואי נמי איכא סהדי דלוה אך לא ראו ולא ידעו כמה היה שוה מה שהכניס לו בדמיו, כיון דקי"ל המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, מגו דיכיל למימר פרעתי ומהימן כי אמר אבק רבית היה בו והעדים אין מכחישין אותו מהימן ובשבועה. ואם פרעם ותבעו למלוה מהם פטור, שהרי אין מוציאין ממלוה ללוה אבק רבית, ואינו צריך לישבע שאף אם יודה יחזיק בהם. והיכא שתבעו בשטר ויש מחלוקת ביניהם מאותו יתרון הרי כתבנו דעת הרב ז"ל בתשובותיו ורבים חולקים עליו, וכמו שכתבנו בשער כ"א שהקדמנו.
ומסתברא דטרשא המותרת לכל הסברות היא על ענין זה כשאומר לו בלא מעכשו הרי פירות הללו מכורות לך בדמים שישוו באייר בין רב בין מעט, משום דא"ל חטי הוא דקדחו באכלבאי וזביני הוא ושרי. ולמוליך חבילה [ע"ב ע"ב] לא דמי, שהרי לא ימצא מן החבילה כאן דמים ששוה לשם. והתוספתא [סוף פ"ד] מוכחת כן, דקתני אמר לו הלוני כור חיטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכרו מותר. ולשון טרשא י"מ אותו רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגורן בכך וכך אינו נשמע בפירוש אם הוא רבית אם לאו. ומצינו לו חבר בילמדנו [תנחומא פ' וישלח] אמר רבי לוי מהולתיך טרשא אקיש עלה. ופירש בערוך [ערך טרש] הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והוא מלשון ישמעאל שקורים לחרש אטרוש. וכן יש טרשא אחרת שפסקנו הכא שהיא מותרת והיא טרשא דרב חמא שמותרת ואע"ג דקיץ. וכדגרסינן אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט ניחא להו [דליקום] ברשותאי דכל היכא דאזלי שביק להו מכסא ונקטי להו שוקא. ופירש ר"ש שכך היה הענין, רב חמא היה מוכר פרקמטיה שלו ומוכר במקום הזול כשער היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר, ורב חמא היה מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות הולכים ומוכרים אותה שם ומשתכרין בדמים ולוקחין בהם מה שרוצין ואחריות החזרה עליהם, וכיון דלא מקבלי עליהו אחריות ההליכה לא הוה מלוה גביהו עד שהפרקמטיא נמכרת במכירתם ובקבלת הדמים נעשים הדמים מלוה עליהם ואין כאן משום רבית. זהו פירוש ר"ש ז"ל. ולישנא דניחא להו דליקום ברשותא משמע כמו שמפרש. אלא שהוא דבר תמה אם איתא דהכי הוא דאחריות על רב חמא מה בא להשמיענו, דהא פשיטא דשרי, דהא שליח בעלמא הוא. וכ"ת מש"ה אצטריך [דאיכא למימר] דילמא מחזי כרבית דהאי קא טרח בשליחותיה משום דהלוה לו המעות שיקח מהם, אכתי איכא למיפרך עליה אם איתא שהאחריות היה על רב חמא למה הוצרך לטעם דהא שבקי מכסא ונקטי להו שוקא, שהרי בשביל טעם האחריות בלבד היה מותר, כדגרסינן [ע"ב ע"ב] המוליך חבילה ממקום למקום ברשות מוכר מותר. והנה בדקנו ולא מצאנו בגרסאות הישנות כי אם דניחא להו דלקרו ברשותאי, ול"ג דליקום ברשותאי כלומר שיקרא שמי על המסחר, אבל לא היה באחריותו כלל. וכן פירש בעל המאור וזה טופסו, טרשא דרב חמא שריא ואע"ג שהאחריות על הלוקח, ודאמרינן מ"ט מינח ניחא להו דליקום ברשותיה היינו הוא דכל היכא דממטו ליה לא שקלי מכסא וכו' ופרושי קא מפרש למאי דאמר ניחא וכו', ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח ה"ג] כי יש דרך אחרת שמוכר ביוקר ענין ממכרו מפני המתנת המעות וזוקף עליו במלוה דמי המקח ומותר. וכיצד, כגון שמכר לו חבית של יין שהוא שוה עתה דינר ומכר לו בשתים עד הקיץ ע"מ שאם יארע בה תקלה יהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח, הרי זה מותר, שהרי אם אבדה או נשברה אינו משלם כלום, ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה היה לו להחזירה לבעלים. וכן אם מכרה לו בשתים ואמר לו היתר על השתים יהיה בשכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תרצה למכור אותה כל זמן שתרצה החזירה לי, הרי זה מותר, ואע"פ שאם נגנבה או אבדה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח. כל זה פסק הרמב"ם ז"ל בספר משפטים. ודבריו נראים שהם נוטים לטרשא דרב חמא [ס"ה ע"א] שפסקנו שהוא מותר מפני שעומד באחריותו. וכמו שמצינו [ע"ג ע"ב] בסורא אזלי ד' בכפרי אזלי שיתא יהיב רב זוזי [לחמרי] ומקבל אונסא ושקיל חמשה, ושילינן כיון דמקבל אונסא נשקול שיתא, ומשנינן אדם חשוב שאני. מכל זה למדנו שאין טרשא כזו אסורה כלל. ומכאן יצא מה שהתיר הרב על הדרך שכתב. גם זה שפסק שאם אמר לו היתר על שתים יהיה שכרך כו', זה הוציא ממאי דאמר רב [ס"ט ע"א] מותר שליש בשכרך מותר, ואע"ג דפליג שמואל עליה הלכתא כותיה דרב באיסורי. וכן פסק הרב בהלכותיו. וגם יש דרך אחרת שפסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח ה"ד] ואע"פ שהוא כעין טרשא. וכיצד, היו לו פירות שאם רצה למוכרן בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה ואם תבע אותן לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בשנים עשר, הרי זה מותר למוכרן בי"ב עד שנה, שהרי אפילו הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותו. וכן כל כיוצא בזה.
וכן חמרים המשתכרין בתבואה ומביאים אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר ע"מ ליתן להם לזמן פלוני כשיבואו ממקום הזול ויביאו התבואה בשער שקנו אותה במקום הזול, ואע"פ שיביאו הפירות באחריותם ויוליכו המעות באחריותם, ואין כאן משום אגר נטר לי, שהרי הם מרויחים עמהם עם בעלי המעות כמו כן, שמפני שהם מקדימין להם את מעותיהם והם משופעים במעות הם ניכרים סוחרים מומחין ומכירין אותן בעלי בתים של מקום הזול ונותנין להם בהקפה פעמים הרבה ומשתכרין אצלן, הילכך אפילו לא היה ממתין זה שום זמן לחמרים מותר לתת להם המעות במקום היוקר כמה ששוין במקום הזול ולקבל עליהם אחריות הדרך שגם הם ירויחו בזה. גם יש טעם אחר להתר, מפני ששומעים בני מקום הזול שאין אלו משתכרין בזאת התבואה כי אם מעט מוזלי גביהו יותר משער הזול הנהוג כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. וכדגרסינן באיזהו נשך [ע"ג ע"א] החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין, מ"ט רב פפא אמר ניחא להו משום דמגלו להו תרעא אי נמי משום דמוזלי גביהו. ודרך זה כך פרשו הר"ש ז"ל והראב"ד ז"ל כמו שפירשנו. ויש לתמוה איך התיר רש"י ז"ל הענין אפילו אחריות על החמרים, דהא רב חמא [ס"ה ע"א] אע"ג דניחא להו משום דנקיטי להו שוקי ושבקי להו מכסא אעפ"כ היה האחריות על רב חמא, ופרש"י ז"ל שאם לא היה באחריותו היה אסור. ועוד הא אמרינן לעיל בסורא אזלי ד' בפומבדיתא ו' יהיב רב זוזי לחמרי ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל ה', ופרכינן ונשקול ו', וא"כ ה"ל לאקשויי אמאי מקבל אונסא דאורחא. ולפיכך נראה שהאחריות היה על בעל המעות. ור"ח ז"ל פירש ששכר החמורים היה על בעל המעות שהיה נותן בעל המעות לחמרים, ומ"מ נראה שאין נותנין להן שכר עמלם, דא"כ פרושי הוה מפרש ליה בכלל ההיתר. וכתב הרב ב"ה שבאחריות הלוקח היו הולכין המעות. וכל זה שהתירו לא התירו אלא בפירות אבל בשאר מיני סחורה אסור, שאין אלו הטעמים של ההיתר כגון דמוזלי גביהו או דמגלו להו תרעא מצוי בשאר מיני סחורה. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ג ע"א] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן מהו לעשות כן בגרוטאות א"ל ר' ישמעאל בקש לעשות כן ולא הניחו רבי. וכן הלכתא.
<h2>דף סה:</h2>
וכן יש דברים שהן מותרין לאכול הפירות אע"פ שהם כמו הלואה. וכיצד, כגון שאמר לו הלויני מנה על שדה זו ואם לא אחזירם לך מכאן ועד זמן פלוני הרי השדה שלך, וקנה ממנו בקנין בלשון מעכשו כדי שלא תהא אסמכתא, הרי זה המלוה אוכל כל הפירות כל אותו זמן בנתים. ואם פרעו לזמן שקבע (עצמו) [עמו] מחזיר לו הפירות שאכל, ואם לא פרעו בזמנו הרי כל הפירות ללוקח וזכה במקומו ואין כאן משום רבית אע"פ שנראה כמו הלואה והכי גרסינן לה בפרק איזהו נשך מתני' הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מה שהלויתי לך עד ג' שנים הרי שדה זו שלי הרי היא שלו, וכן היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. ואסיק בגמ' [ס"ו ע"א] דבין התנה עמו תנאי זה בשעת מתן מעות בין לאחר מתן מעות לא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשו כי היכי דלא ליהוי אסמכתא.
וכן יש פעמים שהמכר אינו שלם כל צרכו והמעות עומדין כמו הלואה והמוכר והלוקח מותרין לאכול פירות, ופעמים שהמוכר מותר בהם והלוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר והמוכר אסור, פעמים ששניהם מותרין. כיצד, מכר לו את השדה ונתן לו מקצת הדמים ואמר המוכר ללוקח לכשתשלים לי דמי מקחי לסוף שנה או שנתים הבא מעותיך הנשארים מלפרוע לי מדמי מקחי וזכה במקחך ומעתה קנה כשיעור מעותיך שאתה פורע לי עכשו, בענין זה שניהם אוכלין בהתר פירותיו, אוכל הלוקח מהן כנגד סך מעותיו, שהרי הקנה לו מן הקרקע מעכשו כשיעור מעותיו, והמוכר אוכל פירות כנגד מה שלא נפרע ממנו מדמי הקרקע. והכי גרסינן בפרק איזהו נשך כדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא פעמים ששניהם מותרים עני רבא בתריה כגון דא"ל קני כשיעור זוזך. פעמים שהמוכר בלבד מותר כגון שמכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית זוזי קני, כלומר כשתביא המעות הנשארים מדמי המקח תקנה השדה אצלך, אבל כל זמן שלא תשלים כל מעות המקח אפילו כנגד מה שנתת לי כבר ופרעתני לא תקנה בו כלום, ונמצא שבין כך שלא ישלים לו מעותיו אין השדה קנויה לו כלל, בזה המוכר מותר לאכול הפירות ואין כאן רבית מפני הממון הנשאר לו עדיין על הלוקח, שהרי לא הקנה לו כלום בקרקע שלו עד שיפרענו משלם, והלוקח אסור שיהיה אוכל בשכר מעותיו. פעמים שהלוקח מותר והמוכר אסור כגון שמכר לו את שדהו ונתן לו מקצת דמים ואמר לו המוכר קני מעכשו כל הקרקע אע"פ שלא פרעת אלא מקצת דמיו וזוזי להוו הלואה גבך, כלומר הריני כאלו קבלתי לכל המעות מידך ואמר כך הלויתי אותם לך, הילכך לוקח מותר, דכיון דאקני ליה מעכשו אסתלק ליה מוכר והרי הוא של לוקח, ולפיכך לוקח מותר. אבל מוכר אסור, דאי הוה אכיל הפירות שיאכלם בשכר המתנת מעותיו הנשארים ודרך הלואה יאכלם לפיכך אסורים לו. וכן הלכתא. והכי גרסינן לה בפרק איזהו נשך וכדתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא וכו'. פעמים ששניהם אסורים כיצד כגון שמכר לו את השדה ונתן לו מקצת הדמים ואמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעות קני מעכשו שניהם אסורים לאכול הפירות, המוכר אסור שמא יביא הלוקח שאר המעות ונמצאת שדה שלו ונמצא המוכר אוכל פירות בשביל המעות שנשארו לו אצל הלוקח. וכן הלוקח אסור שמא לא יביא מעותיו ונמצא שאכל בשביל מקצת המעות שפרע למוכר, הילכך מניחין הפירות על ידי שליש עד שיתננו לאחד מהם. והכי גרסינן לה בפרק איזהו נשך וכדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא בר אבא וכו'.
וכן אם משכן לו בית או שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, שהרי פסק לו דמים מועטים להוסיף לו על מעות ההלואה להצמיתה בידו, וקי"ל צד אחד ברבית אסור, וזה הרי הוא צד אחד, כי שמא יפרענו ולא יתקיים המקח שמזלזל לו בשביל הלואתו שהוא בידו, אעפ"כ כיון דמוזיל גביה ושמא לא יחזיר לו מעותיו ויתקיים המקח בידו ואיכא משום רבית ואסור, אבל אם אמר לכשתרצה ותמכרנה תמכרנה לי בשוויה מותר, מיהו בעל הקרקע אוכל פירות עד אותו זמן או המלוה אוכלן בנכיתא הרי זה מותר. והכי גרסינן לה בפרק איזהו נשך משכן לו בית או שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשוויהן מותר. ואוקינן דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר. וכן הלכתא. ויש לדקדק מ"ש הא מההיא דלעיל דקתני הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו, דודאי כיון דשוייא טפי ואיהו בשכר שמלוה לו מעותיו עד ג' שנים מוכר לו שדהו בפחות מדמי שוויה, ואמאי מותר הא הוי בדמים הללו שהוא אסור. וכי תימא הכא מיירי בשוויה, והא מדקתני בגמ' [ב"מ ס"ו ע"א] אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא השדה שוה יותר ממה שהלוהו, והלכך אמאי שרי והא קתני הכא בדמים הללו אסור. וזה תירץ הראב"ד ז"ל בפירושו דהתם דלא קאמר אלא לכשתרצה ותמכרם אלא לי עדין הדבר תלוי בדעתו אם ירצה למכור ימכור ואם לא ירצה למכור לא ימכור, והילכך ה"ל הלואה ואסיר, אבל הכא תנאי מכירה הוא דהא קאמר ליה מעכשו ואם לא אפרעם לך לסוף שלש שנים שדה זו מכורה לך, הילכך בשעת הלואתו קנה הכל על כרחו של לוה, שהרי אין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא ותנאו קיים וליכא משום חשש רבית כלל שהרי אין עליו שם הלואה. גם תירץ דאי נמי אמרינן אבל איסור רבית מיהא איכא. מיהו ליתא אלא אבק רבית שהרי על ידי מכר הן באין. ודע כי התנאי מתקיים שיהיה מוכרח למוכרו לזה ולא לאחר בדאמר ליה וקנו מיניה בסודר ואמר מעכשיו, כהנהו עובדי דאיתנהו בסוף ע"ז [ע"ב ע"א] דאוקמה הרב ז"ל בהלכותיו בדקנו מניה בקנין סודר ובמעכשו. והא נמי דכותא היא. גם יש דרך אחרת שהאדם מלוה מעות על קרקע של חברו ואוכל פירותיו ואין בו משום רבית כלל. וכיצד, כגון משכנתא דסורא דבסוף עשר נפקא בלא כסף. אי נמי לדעת המתירין משכנתא בנכיתא. וכבר הארכנו בזה בחלק שני המיוחד לדין אבק רבית שהקדמנו.
יש דרך שהמכר מתבטל והמעות חוזרין הלואה ואוכל פירות בנתים ואין בו משום רבית. כיצד, כגון שמכר ראובן בית או שדה לשמעון וא"ל שמעון הלוקח לראובן המוכר לכשיהיו לך מעות אחזיר לך זה הבית או השדה במעותי שתחזירם לי, על זה הענין אע"פ שמעותיו הם נראין כמו הלואה אצלו של מוכר אעפ"כ הרי זה מותר הלוקח לאכול פירות ואין כאן משום רבית. וכדגרסינן פרק איזהו נשך ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור. פירוש, לאכול הפירות, ואם אכלן הרי זה רבית קצוצה, כדמוכח בעובדא [ס"ז ע"א] דאת ונולא אחי דלעיל. לכשיהיו לך מעות אחזירם לך הרי זה מותר. פירוש סופא דמתני' הלוקח מתנה עם המוכר שיחזיר לו מקחו ואעפ"כ מותר הלוקח הפירות. ושיילינן מ"ש רישא דאסר דכשמתנה המוכר אסור הלוקח לאכול הפירות וכשהתנה הלוקח תנאי זה הוא הותר לאכול הפירות. ומשנינן אמר רבא סיפא דא"ל מדעתי, ואסיקנא נעשה כדא"ל מדעתי איתמר. פירוש, שהלוקח מוציא התנאי בפיו ולא המוכר משמע מדעתו, כלומר אם אתרצה בכך, ולפיכך אין המוכר יכול לכופו באותו תנאי, דפטומי מילי בעלמא הוא, דכיון דבעי מוכר לאתנויי ולא אתני ואתני לוקח מנפשיה נעשה כאומר לו בפירוש מדעתי אחזירם לך, כלומר אחזירם לך אם ארצה, ואין צריך לכך בפירוש מדעתי, שאע"פ שלא פירש כמאן דפירש דאמי. וה"ר שלמה ז"ל פירש כמו שפירשנו. גם הראב"ד ז"ל פירש נעשה כמי שאומר לו מדעתי כגון שאומר לו מדעתי כגון שאמר לו אם יהיה לי זה הדעת באותה שעה, והדבר אצלו תלוי באולי, שאם אמר לו אם ארצה פירש אין זה תנאי אלא שאמר לו עכשו איני רוצה ואם ארצה באותה שעה לקבל אותם מותר, שגם זה אינו תנאי. לפיכך הפירות האלה לעולם שיצא התנאי מפיו של מוכר אסור הלוקח לאכול הפירות ואם הלוקח מתנה בכך מדעתו הרי זה מותר לאכול פירותיו עד שיחזיר לו מעותיו. וה"ר יצחק ז"ל פירש בתשובותיו [סימן רפ"ו] שאין חלוק בין שהתנה המוכר ובין שיתנה הלוקח אלא עיקר הדבר כן הוא, דלעולם שיהיה התנאי בשעת מכירה בין שיתנה לוקח או מוכר אסור לאכול פירותיו, ואע"פ שאין התנאי בקנין הרי נגמר הדבר על דעת כן, ורישא דקתני אסור שהתנה המוכר קודם גמר המכר שעל דעת כן נגמר הדבר, ותנא מוכר דדרכיה לאתנויי וה"ה לוקח, שאפילו אמר הלוקח מאחר שאמר בשעת מכירה סמך המוכר על דבריו ועל דעת כן נגמר הדבר והתנאי חל והוא אסור לאכול פירותיו בנתים, וסיפא דקתני מותר דא"ל הלוקח לאחר גמר מעשה, וכמאן דא"ל מדעתי דמי, שהרי נגמר דבר המכר כבר והלוקח מה שאמר אחר כן דברים בעלמא בלא קנין הם, ותנא לוקח דדרכיה לאתנויי וה"ה למוכר, שאם אמר לו המוכר שאם יהיו לי מעות תחזירם לי אע"פ שאמר הלוקח הן פטומי בעלמא נינהו, שהרי לא לקח קנין בדבר, הא איכא קנין לעולם אסור בפירות, ע"כ.
<h2>דף סו.</h2>
וכן יש דרך שנראה כאגר נטר לי ומותר. וכיצד, כגון שהלוהו אלף דינר וקבע עמו זמן עד שנה ומתנה עם הלוה ואמר לו אם לא תפרעני בזמני הרי אתה חייב לי מעכשו ולזמן העכוב באלפים דינרים, הרי זה מותר ואין זה רבית. ולא עוד אלא אפילו הגיע זמנו ואמר לו ארויח לך זמן עד שנה אחרת ואם לא תפרעני אלף שהלויתיך בזמן ההוא תתחייב לי מעכשו ולזמן העכוב שתתן לי באלפים ה"ז מותר, ואע"פ שמתחזי כאגר נטר לי. וראייתנו היא דתנן [ב"ב קס"ח ע"א] מי שפרע (את) [מקצת] חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא יפרעני לזמן פלוני שתתן לי את שטרי ואגבנו כלו. ופליגי בה אם קנה אם לאו משום דלית בה מעכשו והוא אסמכתא, ודוקא מטעמא דאסמכתא פליגי, אבל משום רבית ליכא והיכא דאמר בלשון מעכשו דלא הוי אסמכתא שרי. ופירש טעם הדבר ה"ר יוסף הלוי בפירושו דכיון דאי פרע בזמניה פטור במה שנשאר מחובו לגבות הילכך כי לא פרע ליה ומחייב בההוא טופיאנא לאו אגר נטר לי הוא וליתיה רבית, ודוק בלישניה ותשכח.
<h2>דף סז:</h2>
וכן יש דרך אחרת שמותר לדור בחצר חברו ואין בו משום רבית. וכיצד, ראובן שאינו צריך ללוות כלום אלא מפני הנאתו של שמעון ממציא לו חורבתו ואמר לו בנה חורבא זו שלי ודור בה וחשוב כל הוצאתך והעלהו בחשבון עלי וכשתתבעם ממני אחזירם לך ולא אקח ממך שכירות. בזה השיב הרי"ף [סימן ק"ב] שכיון שלא היה צריך ראובן לבנין חורבה זו עכשו ומשום הנאת שמעון עשה מה שעשה הרי זה מותר וחייב לפרעו, ואינו יכול לחשוב לו כלום בשכירותו, דתנאי שבממון תנאו קיים. שמא תאמר יש כאן רבית הרי אין כאן רבית, שהרי זה אין צריך ללוות כלום, ואנו לא שנינו אלא המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם [ס"ד ע"ב], וכן הדין. ותו נשאל [סימן רנ"ז] יש לנו חרבות ואין כח ביד בעליהם לבנותן ופוסקים העשירים לבנותן ויחשבו כל ההוצאה, ואם שוה שכירות החורבה ג' זהובין מעלין בזהוב בשכירות השנה עד שיכלו בדרך זה דמי ההוצאה ואחר כך מחזירה לבעלים בלא כלום. והשיב שדבר זה מותר ודין הוא כמשכנתא דסורא דשריא לכ"ע.
<h2>דף סח:</h2>
וכן מותר שתשכיר אשה תרנגולת לחברתה לישב על הביצים בשני אפרוחים ואין בהם משום רבית. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך ת"ר משכרת אשה לחברתה תרנגלת בשני אפרוחים בשנה ואין כאן משום רבית.
<h2>דף סט.</h2>
וכתב הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח ה"ג] כי יש דרך אחרת שמוכר ביוקר ענין ממכרו מפני המתנת המעות וזוקף עליו במלוה דמי המקח ומותר. וכיצד, כגון שמכר לו חבית של יין שהוא שוה עתה דינר ומכר לו בשתים עד הקיץ ע"מ שאם יארע בה תקלה יהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח, הרי זה מותר, שהרי אם אבדה או נשברה אינו משלם כלום, ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה היה לו להחזירה לבעלים. וכן אם מכרה לו בשתים ואמר לו היתר על השתים יהיה בשכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תרצה למכור אותה כל זמן שתרצה החזירה לי, הרי זה מותר, ואע"פ שאם נגנבה או אבדה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח. כל זה פסק הרמב"ם ז"ל בספר משפטים. ודבריו נראים שהם נוטים לטרשא דרב חמא [ס"ה ע"א] שפסקנו שהוא מותר מפני שעומד באחריותו. וכמו שמצינו [ע"ג ע"ב] בסורא אזלי ד' בכפרי אזלי שיתא יהיב רב זוזי [לחמרי] ומקבל אונסא ושקיל חמשה, ושילינן כיון דמקבל אונסא נשקול שיתא, ומשנינן אדם חשוב שאני. מכל זה למדנו שאין טרשא כזו אסורה כלל. ומכאן יצא מה שהתיר הרב על הדרך שכתב. גם זה שפסק שאם אמר לו היתר על שתים יהיה שכרך כו', זה הוציא ממאי דאמר רב [ס"ט ע"א] מותר שליש בשכרך מותר, ואע"ג דפליג שמואל עליה הלכתא כותיה דרב באיסורי. וכן פסק הרב בהלכותיו. וגם יש דרך אחרת שפסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח ה"ד] ואע"פ שהוא כעין טרשא. וכיצד, היו לו פירות שאם רצה למוכרן בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה ואם תבע אותן לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בשנים עשר, הרי זה מותר למוכרן בי"ב עד שנה, שהרי אפילו הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותו. וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף סט:</h2>
וכן מותר להשכיר מעות לחבירו בלשון שכירות ולא בלשון הלואה, ובלבד שזה ששוכרם יעמדו בידו בעין ולא יוציאם בשום ענין אלא שיעמידם בידו כדי להתעטר בהן להתכבד מהן בעיני התגרים להוציא שם על עצמו שהוא עשיר להפקיע לו ממונם, על דרך זה הוא מותר. ובלבד שלא יתחייב עצמו בהם אלא כשאר שוכר שיהא חייב בגניבה ואבדה ויפטר מאונסין. והא מילתא ילפינן לה ממאי דגרסינן בתוספתא [פ"ד ה"א] משכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר מהן, נגנבו או אבדו חייב באחריותן, ניטלו מלפניו באונס הרי זה כשוכר עליהם ופטור, נשתכר בהם הרי זה אסור משום רבית ואם עשה כן בהקדש מעל. והא דגרסינן בפרק איזהו נשך דאפילו בלשון שכירות אסור, וכדגרסינן רב חמא הוה מוגר זוזי וכו' הוא סבר מ"ש ממרא וקרדום, אלמא דאסור. התם הלוה היה מוציאם [בענינו] ולפיכך אסור, אבל כאן שמעמידין בעין ואינו משתכר בהן מותר.
וכן יש דרך אחרת שהוא כמו רבית ואינו אסור. כיצד, כגון שאמר ראובן לשמעון קח ממני דינר והלוה לפלוני מאה דינרים. כדגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלניא דלוזפן זוזי, מ"ט שכר אמירה בעלמא קא שקיל. וכן הלכתא. וכתב רבינו יעקב ז"ל דאע"ג דאמרינן דשריאן הני ענייני בודאי אם יחזיר הלוה לזה כלום מן ארבע זוזי אילין שיתן למלוה בודאי הרי זה אסור, דשלוחו הוא ואסור. גם הראב"ד ז"ל כתב בפירושו דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית, אבל דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אוהבי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו, וכל שכן אם יפייס אותו שיתן, ע"כ.
וכן יש אפטרופוס אחר שמותר להלוות ממון אפטרופסותו ברבית קצוצה והוא גזבר ההקדש, וכדתניא בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ושיילינן האי רבית דהקדש היכי דמי אילימא דאוזיף ק' בק"כ והלא מעל הגזבר. פירוש, כשהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס להקדש תחתיהן כלום, והילכך כיון דמעל הגזבר נפק להו לחולין והוו להו להדיוט, פירוש משל גזבר, שהרי עליו לשלם קרן וחומש. ומשני הב"ע הא דקתני אין רבית להקדש לא בהלואה קאי אלא בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו מג' מפני שהוקרו, ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אע"פ שלא יצא השער עדיין מד' פוסקין, וכדתניא המקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג' מספק מד', מג' ועמדו מד' מספק מד', שיד הקדש על העליונה. רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן. פירוש, לעולם בהלואה וכגון דאוזיף ק' בק"כ ודקא ק"ל והלא מעל הגזבר לאו במעות עסקינן אלא באבנים עסקינן וכגון שהלוה הגזבר מאה אבנים להדיוט בק"כ, ודקא ק"ל והלא מעל הכא ליכא מעילה וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין. פירוש, כשהיו קונין אותן האבנים והטיט לא היו קונין אותן במעות ההקדש אלא קונין אותן בהקפה כדי שלא ימעלו בהן אם ישבו האומנין והעם עליהם ואינם הקדש עד שיהיו בנויות בחומה, הילכך אין לו מעילה לגזבר בהן, אע"פ שעדיין חול הם כיון שעומדות להקדש מלוה אותן אין כאן משום רבית. וכן הלכתא. מיהו ההקדש דידן דאיתיה ממון עניים, דהא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה [יומא ס"ו ע"א], ואם הקדיש סתם פסק הר' יוסף אבן מגש בפרק בית כור [ב"ב ק"ב ע"ב] מסתמא לעניים או לבתי כנסיות הוא, הילכך ה"ל כשאר ממון הדיוט ויש בו משום רבית ואסור להלוותו ברבית. וזו אינו צריך לפנים, דאחיך קרינא ביה ולא נקרא ממון הקדש כלל אלא מפני שהוא אסור לעשירים, הילכך אסור להלותו ברבית. ולא עוד אלא שנראה שאסור להלוותו כלל לא לישראל ולא לגוי ולעשות בו שום ריוח בעולם, אא"כ משתכר בו בדבר שהוא כגון כסף וזולתו, כדי שיהא מוכן כל שעה שיצטרכו לו עניים. וכמו ששנינו בשקלים [פ"ד מ"ב] מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה, לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. ומפרש טעמא בגמרא בשל הקדש מ"ט אין עניות במקום עשירות, בשל עניים מ"ט דילמא מתרמי ענייא וליכא למיתב ליה. וקי"ל כר"ע. ובכתובות פרק שני דייני גזילות [ק"ו ע"ב] קא מייתי לה אגב גררא. וכן כתב רבינו האיי גאון בספר המקח שער ס' דין מקח במה ראוי להרויח. הענין הראשון ממון ההקדש וענינו אין ראוי לאדם לא שיסחור בו ולא שיעשה בו שום ריוח בעולם, לפי שהוא לגבוה והוא אינו צריך לסחורת בני האדם דכתיב לי הכסף ולי הזהב. הענין השני ממון עניים והצדקות אינו ראוי שיסחור בו גזברם כדי לעשות בו ריוח אלא צריך שיהא מוכן בכל שעה ושעה [שיבאו] עניים שיהא מצוי במה שילקח להם מה שיאכלו או מה שיתכסו או שיהא מוכן כמו כן לפדיון שבויים, ואלו היה בסחורה לא היה מוכן להם כמו שיהיו הדמים מוכנין כשהן בעין. ועל זה גרסינן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים ע"כ. אך נ"ל שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופים ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהן בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע, מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת, כל זה דבר מצוי בכל עת ובכל שעה, ובענין הזה מותר להפקידו להם להתעסק בם בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד, כדין ממון יתומים [ב"מ ע' ע"א], דממון יתומים ומעות עניים אחד הוא לכל דבר, מדאמרינן בפרק שור שנגח [ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל היתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, אלמא דחדא דינא דיינינן להו. והילכך כיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד אינו אלא רבית דרבנן וביתומים ועניים לא גזרו. וכן נראה עיקר. ויש שרצו לאסרו אפילו קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית, דניחא להו דכיון דקיצי עליהו, או אע"ג דלא קיצי כיון דרווח רווח. וזה אינו כלום, שלא אסרה תורה הנאה דממילא ברבית המותר למלוה וללוה, דא"כ היאך רבית מותר בשל גבוה כגון מעות בדק הבית ושל לשכה, והלא הצבור נהנין מהם וניחא להו בהך רווחא, שהרי מהם מוציאים תמידין ומוספין וכל קרבנות הצבור, והדבר ידוע שאם לא יספיקו אלו הם היו מביאין משלהם, ואעפ"כ כיון שעיקר הממון משל הקדש הרבית מותר בו ואע"ג דאית להו הנאה לצבור בההיא רווחא. הילכך אינו אלא ממון עניים שהוא כממון של יתומים שהתירו בהן קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל לא ילוונו ברבית, דאחיך קרינא ביה. ולא עוד אלא ששמענו מפי רב צרפתי כי נסמכו הרבנים להתירו להלוותו ברבית קצוצה לישראל, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], וזה הממון אין לו בעלים ידועים שהרי יזכו בו אף הנולדים. ולזה אין אני מודה להם, שאני קורא בהם אחיך ואין אני קורא בהם בשל הקדש, דנכסי הדיוט הן והגזבר המלוה אותו הוא הנקרא שלוחם והוא נקרא מלוה ורבית הבא מלוה למלוה הוא ואסור בקצוצה.
ויש לנו לעיין ישראל שהלוה מנה לחבירו לכל הנאתו אך התנה עמו שיסלק מעל אותו מנה מס המלך המגיע עליו, מי אמרינן כיון דמנה זה למלכא משתעבד להכי ולמלכא אמר מאן דפרע מס המנה יאכל הנאותיו היוצאות ממנו הילכך ליכא משום רביתא ומותר, דהא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], או דילמא כיון דאי קיימי בידיה מחייב למפרע עליהו מס בין עבדי פירי בין לא עבדי הילכך פורע חובו מן רבית חברו הוא ואסור. ומסתברא דאסור, דכיון דבתורת הלואה מלוה לו מעותיו בשביל שיפטרם מן המס ה"ל כפורע חובו מן הרבית דשקיל מיניה ואסיר. ואע"ג דגרסינן בע"ז פרק אחרון [ע"א ע"א] אל יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר אבל אומר לו פלטני מן האוצר, הכא בין שאמר לו אלוה אותך מנה והכנס תחתי לתת מס המלך עליהם בין שיאמר לו אלוה אותך מנה ופלטני ממס המלך בכל אסור, דהתם משום אסור יין נסך נגעו בה, וכשאומר לו עול תחתי לאוצר יין נסך קא זבין ליה ואסור, אבל פלטני דלא זבין ליה יין נסך, שהרי אומר לו פלטני בכל דבר שתוכל ואפילו בלא יין ובלא זוזי, הילכך בדיהיב חמרא לאו שלוחו הוא ושרי, אבל הכא כיון דקא פטר ליה ממס המלך ופורע חובו ע"י הלוה בשביל מעותיו שהן בטלות אצלו אפילו בלשון פלטני אסור שהרי דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני אסור לומר [ב"מ ע"ה ע"ב] כל שכן פלטני דאסור, ואין צריך לומר תחתי דאסור. אך יש דרך אחרת להתר כגון שיאמר לו אלוה אותך מנה ואם תרויח מהן שתפרע תחלה מן הריוח מנת המלך והמותר יהיה שלך ואם לא יזדמן בהן ריוח אפרע אני משלי מנת המלך, הא ודאי שרי. דאע"פ דאמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ח ע"א] דלית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי רוחא אקרנא, ואמרינן דאמימר הוה עביד הכי והוה מהימן להו, ואקשו ליה תינח היכא דאיתיה לדידיה היכא דנח נפשיה ונפל שטרא קמי יתמי מאי, ואפילו הכי הכא ודאי שרי, דהא לא זקפו הכא כלל מנת המלך בשטרא אי ליכא רווחא, הילכך שרי. ושאלתי בזה פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן מ"ד], ומלוה שהתנה עם הלוה שיסלק מעליו מס המלך שלו ודאי אסור כמו שכתבת, דכיון שהמס מוטל על המעות שלו והוא פורע תחתיו אסור, ובודאי דמיא לההיא דאמרינן [ע"ז ע"א ע"א] עול תחתי. וק"ו הדבר דהתם גבי יין נסך לא מיתסר עד דמתפיס יין ומקני ליה, כדאמר התם כשהקדים לו דינר, אבל הכא ודאי אסור. ועוד מצינו שם התוספתא [דמאי פ"ו ה"ה] ששנויה כך לא יאמר אדם לגוי ולא לכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר אבל אומרים לו פרשני מן האוצר, וכן לא יאמר לחברו הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאומנות אבל אומרים לו פרשני מן האומנות. ולענין רבית היא שנויה. ופרשוה שהוא נותן לו מאתים זוז מעכשיו שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיה עליו בשוה שלש מאות ומשום דמקדים [ליה] דינר פרע במקומו יותר, ופרשני מן האוצר מותר דלמא מפייס ליה בשוה מאתים או בפחות מכן, אבל כאן במס המוטל על המעות שהלוהו בין מרובה בין מעט רבית הוא, ע"כ.
וכן מותר אדם לומר לחבירו תן לי עכשו מאתים זוז ואפרנס מהן את השדה שלך או אבנה מהם חנות זה בציור נאה או בכיור נאה ואני אעלה לך מהן יותר בשכירותן ב' דינרין או ג' דינרין, כל זה הוא מותר אע"ג שנראה כרבית מן המאתים זוז שהוציא לו, שאין זה רבית אלא מפני שמעלה השדה פירות יותר הרי שכרו מתרבה יותר. וכן כל חנות וכל ספינה וכל בהמה שמתייקרין בשכירותן בשביל הנויין, ולפיכך הרי זה מותר. כדגרסינן בפרק איזהו נשך ת"ר מפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד השכיר שדה לחברו בי' כורין לשנה וא"ל תן לי מאתים זוז ואפרנסנה, פירוש אזבל אותה כראוי לו, ואני אעלה לך י"ב כורין מותר. ותו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על החנות ועל הספינה, חנות לעשות בה צורתא כי היכי דציירי בה אינשי ושויא טפי אגרא, ספינתא לעשות בה אסקריא דכיון דשפירא אסקריא שויא טפי אגרא. וכן הלכתא. ויש מפרשים דהאי תן לי מאתים דקתני בהלואה נינהו ולסוף שנה מחזירם לב"ה, ואפ"ה שרי ואין בו משום רבית. והר"ש ז"ל כך פירש וזה לשונו, תן לי מאתים זוז והוציאם בזבל ולחרוש ואפרנסנה ואני אעלה לך בחכירותה י"ב כורין חטין לשנה ואחזיר לך מעותיך מותר ואין זו רבית שכר מעותיו אלא שחוכר ממנו שדה מושבחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז ושני כורין חטים, ע"כ. ויש מפרשים שאין המעות חוזרין לבעלים ולפיכך אין בו משום רבית. והכי סבר הר"מ ז"ל. וכן מותר בחנות כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על החנות ועל הספינה, חנות לעשות בה צורתא כי היכי דציירי בהו אינשי ושויא טפי אגרא, ספינתא לעשות בה אסקריא דכיון דשפירא אסקריא שויא טפי אגרא. וכן הלכתא.
וכן מותר במקום שנהגו לשכור את הספינה וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם דמי הפחת, ואם נותן יותר על זה בשכירותו אין כאן משום רבית, ואע"פ שעשאה דמים על עצמו בשעה שנשברה והוא כעין הלואה עליו ונמצא שדומה השכירות לרבית שנותן על הלואתו, אפילו הכי אין בו משום רבית, לפי שלא עשאה דמים מחיים, שהרי אם תתזלזל בדמיה למשכיר הוא הילכך לא קבלה על עצמו כי אם בשעת שבירתה, הילכך כל כמה דלא מקבל אם נתזלזלה לאו כהלואה היא. וכדגרסינן באיזהו נשך אמר רב פפא הלכתא ספינה אגרא ופגרא, ונהוג בני כופרא, פירוש בני הספינות הם נקראים כן על שם הזפת שזופתין אותה בו, אגרא ופגרא, אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה.
וכן השוכר את הפועל ואמר לו עשה עמי מהיום ועד זמן פלוני בדינר בכל יום אע"פ ששוה שכרו סלע בכל יום הרי זה מותר, הואיל והוא התחיל לעשות מלאכה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שהקדים ונתן לו בשכרו. כדתניא בברייתא פרק השוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב] השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מהיום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, מדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. ושיילינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא, רישא כיון דלא עביד בהדיה מיד מחזי כאגר נטר לי, סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה עבידתא לא מחזי כאגר נטר לי. וכן מותר לאדם לשכור פרה מחבירו ולשום אותה על עצמו ולומר לו אם מתה הרי היא עלי בשלשים דינרים ואעפ"כ אני אעלה לך בשכרך סלע בכל חדש וחדש, הרי זה מותר, ואע"פ שהוא כעין הלואה אצלו ונמצא שדומה השכירות לרבית מותר, לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה. והכי איתא בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] וכן הלכתא.
<h2>דף ע.</h2>
וכן יש דרך אחרת שמותר לאדם להלוות ממון שהוא בידו ברבית שאינו אלא מדבריהם, והוא כגון אפטרופא הממונה על ממון היתומים שמותר להלוות מעות היתומים שהן בידו לאדם נאמן שיהיו לו נכסים רחוק להפסד וקרוב לשכר וא"ל תהיה נושא ונותן בהם, אם יש ריוח תתן להם חלקם מן הריוח ואם יש הפסד אתה תפסיד לבדך, שזהו אבק רבית שאינו אסור אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזרו. וכדגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, ואסיקנא דמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואמר רבא לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו, א"ל מותבינן להו בידא דבי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא, ומקשינן והא קא כליא קרנא, א"ל מר היכי עביד, א"ל בדקינן גברא דשפו נכסיה ומהימן ושמע דינא ולא קא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהיבנא להו בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד. יש לעיין אם עבר האפטרופוס והלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה וגבה את הרבית ונתנו להם ממי מהם מוציאין אותו ומי משלמו, מי אמרינן דהוה ליה כהניח להם אביהם מעות של רבית שאין להם להחזיר. ואפילו הוי דבר המסויים ועשה תשובה ולא הספיק האפטרופוס להחזיר עד שמת אפילו בהא אין חייבין היתומים להחזיר, דהא באביהם אין חייבים מדינא אלא מפני כבוד אביהם [ב"מ ס"ב ע"א], אבל הני דלא מחייבי בכבודו מפטר פטירי. או דילמא אבוהון שאני דממונא דידיה הוה ההיא שעתא דאוזפיה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש, אבל יתומים דמממונייהו עבד אפטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומנייהו אית ללוה למתבעיה, דבידיהו קא משתכח רביתא. ראיה לדבר דהא אמרינן [ב"מ ע' ע"א] משום דיתמי נינהו ספינא להו איסור, דאלמא אי מתהני מינה איסורא קא עבדי. ותו דאמרינן [שם] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו, מדקא לייט להו ש"מ דאסור להו למשקלה ואינהו קא מהדרי ליה. ועוד ראיה משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפטרופסין והדר גבי אינהו מנכסי יתומים, כדאיתא בקמא [ב"ק ל"ט ע"א]. וכסברא בתרא מסתבר.
וכן מותר להשכיר לאדם סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר והדמים שפחת ממשקלו ואין כאן משום רבית אע"פ שנראה כלוה עליו. כדגרסינן בפרק אי זהו נשך ההוא דודא דיתמי דרב עוקבא דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל לה והוא שקיל לאגרא והוא שקיל פחתיה, ואקשינן מה נפשך אי אגרא לאו פחתא ואי פחתא לאו אגרא, ותרצינן כמה דמקלי נחשא בצירי דמיה.
<h2>דף ע:</h2>
וכן מותר לקבל נכסי צאן ברזל מישראל. וכיצד, הרי שהיה לו מאה צאן וקבלם ממנו להטפל בהם והיו הולדות והגזות והחלב לאמצע עד שנה או שנתים, ואם ימותו הרי המקבלן משלם דמיהם, ואם הוקרו או הוזלו או נטרפו יהיה על בעל הצאן, הרי זה מותר. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח הי"ב]. וראיתו מההיא דאמרינן בפרק אי זהו נשך דמקשינן אמתניתין אין מקבלין נכסי צאן ברזל למימרא דברשות מקבל קיימי ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הגוים הולדות פטורין מן הבכורה, ומתרץ לא קשיא מתני' דלא מקבל בעל הבהמה יוקרא וזילא הכא בבכורות מיירי שהגוי בעל הבהמה קבל אונסא וזילא, ומקשינן אי קבל אונסא וזילא נכסי צאן ברזל קרית ליה. ועוד אדתני מתני' אבל מקבלין של גוים ליפלוג וליתני בדידיה בישראל בד"א דאסור דלא קביל אבל קביל יוקרא וזילא שרי, ותריץ אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קבל וכו'. אלמא מתני' לאסור בדלא קביל אונסא וזילא, הא קביל בעל הבהמה אונסא וזילא אע"ג שהמתעסק מקבלן על עצמו אם ימותו מותר, וכדשרינן גבי חמרא דאי יוקרא וזילא ברשותאי ואי תקפה ברשותך, דכיון דמקבל עליה יוקרא וזילא קרוב לזה ולזה קרינן ליה ומותר. וכבר כתבנו בשער (ג') [זה] שמותר אדם לומר לחברו תן לי מאה באחריותי ואתעסק בהם לכל הנאתך. ושם הארכנו בזה.
וכן יש דרך אחרת שמותר לישראל להלוות ממונן ברבית, והוא שילוינו לנכרי. וכן לגר תושב מותר להלוות ברבית שנאמר [דברים כ"ג] לאחיך הא לאחריני מותר. ומיהו רבותינו גזרו ואסרו שלא יהא מותר אלא בכדי חייו גזרה שמא ילמד ממעשיו בהיותו רגיל עמו. ות"ח מותר להלוותו אפילו להרויח. וה"מ ברבית קצוצה אבל אבק רבית נוטל מהם כל אדם ואפילו יתר מכדי חייו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע' ע"ב] תניא לווין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב. ומוקי לה רב חייא בכדי חייו, ורבינא מוקי לה בת"ח ואפילו יתר מכדי חייו, דכיון דת"ח הוא לא גמר ממעשיו. והר"מ [מלוה פ"ה ה"א] כתב שמצות עשה הוא להלוות לגוי. ומפיק לה מההיא דגרסינן בספרי פרשת כי תצא לנכרי תשיך זו מצות עשה. ובספר ההגהות כתוב א"א אני לא מצאתי שמועה [זו], ואולי טעה בההיא דספרי, ופירושה לנכרי תשיך זו מצות עשה משום דה"ל לאו הבא מכלל עשה עשה והוא שלא ישיך לישראל, ע"כ. וכן הקשו עליו מההיא דגרסינן [ב"מ ע' ע"ב] מההיא דמכות [כ"ד ע"א] דדריש התם כספו לא נתן בנשך אפילו לגוי לא מוזיף. והאי דקאמרינן לנכרי תשיך לאו למימרא דלהוי מצות עשה, שעל דרך אחרת פירשו ר"ש, וזהו פירושו, מאי דכתיב מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו אמר רב כגון שבור מלכא שנוטל מישראל ממונן וחונן ונותנו לאומות העולם שהן דלים מן המצות. ואמר רב נחמן אמר לי הונא כגון רבית דגוי. פירוש, אפילו רבית שנוטל ישראל מן הגוי יורד ממונן לטמיון. ומותיב ליה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תישוך. פירוש, לאו למימר דסבירא ליה דמצות עשה היא אלא הכי פריך מאי לאו תישוך כלומר מותר אתה ליקח ממנו נשך, וכיון דמותר אתה ליקח למה מורידו לטמיון, ומשנינן קרי ביה תשיך, כלומר אתה ישראל תנשך לו, כלומר אתה ישראל יכול אתה ליתן לו רבית, ומקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי, כלומר וכי בא הכתוב לצוות עלינו ללוות מגוי על כל פנים ולתת לו רבית, דאלו להתיר פשיטא מהיכא תיתי דאסור, ומשני דלהכי אמר שתנשך לגוי לא בא לחייבנו בכך אלא ללמדך שמכלל הן אתה שומע לאו, דדוקא לגוי אם תרצה תנשך אבל לאחיך לא תנשך לו, ומקשינן והאי למאי איצטריך והלא כתיב ולאחיך לא תשיך ואוקינן ליה בלוה לומר לא תנשך לו לישראל חבירך, ומשני לעבור עליו בעשה ולא תעשה. פירוש, לא תעשה דולאחיך לא תשיך שר"ל לא תנשך, ולעבור עליו בעשה מלנכרי תשיך דמשמע הא לאחיך לא תנשך ולאו הבא מכלל עשה עשה. ועל זה הדרך פר"ש ז"ל [דברים כ"ג] שאינו אלא רשות להלוות לגוי מן התורה ורבנן אסרו עליו אלא בכדי חייו וכדלעיל. וההיא דספרי דאוקי לנכרי תשיך במצות עשה יש לפרשה כפירוש הראב"ד ז"ל.
<h2>דף עא:</h2>
עתה יש לברר ישראל שעשה שליח חבירו ללוות לו ממון מן הגוי ברבית בלא משכונו של משלח אלא שיכנס הוא לוה בשבילו וישעבד נכסיו במקומו, ולזמן הפרעון נוטל השליח קרן והרבית מן המשלח ומוליכו לגוי, אם יש בזה חשש איסור אם לאו. ובזה מצאנו סברות חלוקות יש שמתירין ויש שאוסרים, וזה טופס דבריהם. החכם הגדול רבינו משה מנרבונא כך כתב, אומר אני כי יכול ישראל לומר לישראל ללוות לו מן הגוי ברבית. וראייתו ממה שאנו גורסין [ב"מ ע"א ע"ב] ישראל שלוה מעות מן הגוי מצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו וכו', ואם העמידו אצל גוי מותר, וכדאיתא בפרק איזהו נשך [שם]. ופירוש הדבר כן הוא, אם העמיד ישראל הראשון לישראל השני אצל הגוי בעסק המעות והודיעו שבשליחותו של הגוי הלוה אותן מעות שהוא חייב לו לישראל חבירו ואותו ישראל השני יעלה לו רבית לישראל הראשון שליח הגוי כדרך שהוא היה מעלה לו מותר, ולא יכלינן למימר שזו העמידה היא בענין שהמחה ישראל הראשון לישראל השני אצל הגוי והוא שנתחייב לגוי לגמרי כדרך שהיה חייב לו ישראל הראשון ולא יהיה שייך ישראל הראשון בלבד, אלא שאמר לגוי רצונך שאתן מעותיך לזה ישראל חברי והוא יתחייב לך עצמו מזה החוב בלא שום תפיסת ידו, ואמר לו הגוי הן ומסר לו המעות ישראל הראשון לישראל השני על פי דברים הללו, והוא מותר, שאלו היה כן אין כאן שליחות כלל, ואע"ג דאין שליחות לגוי מותר ומותר, דמה לי הניחם על גבי קרקע והפטר מה לי תנם לפלוני בשליחותי והפטר, כי הגוי שהלך לישראל ואומר לו הולך מעות הללו לישראל פלוני שאני מלוה ברבית אסור לו לישראל להוליכם לו משום דאין שליחות לגוי, ובודאי מותר ומותר הוא.
ובודאי זאת העמדה היא בענין שאנו מפרשים שלא נסתלק הראשון מן המלוה אלא שבשליחות הגוי ובדעתו הוא מלוה המעות לזה ישראל השני המעומד אצל הגוי וישראל השני מעלה לראשון, שאין לו להגוי לתבוע לישראל השני בכלום אלא ישראל הראשון הוא המלוה ישראל השני בשליחות הגוי ובהעמדתו ישראל אצל הגוי. ומקשינן כיון דאין שליחות לגוי אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. אמר ר"פ כגון שיטול הגוי ונתן בידו של ישראל אבל אם נתן ישראל אסור ואפילו העמידו אצל הגוי, מ"ט כיון דאין שליחות לגוי אשתכח דישראל הוא ניהו דשקיל רביתא. וכן הלכתא. מיהא שמעינן דאלו היה שליחות לגוים מותר ואע"פ שאין אחריות הגוי על ישראל השני אלא על ישראל הראשון וישראל הראשון על השני אעפ"כ מותר הוא ששלוחו של אדם כמותו ויד ישראל השליח שמלוה לישראל בתרא הרי הוא כיד הגוי והרי הוא כאלו נשא ונתן הגוי בידו ומותר. וכיון שכן ישראל שמנה שליח ישראל חבירו ללות לו מן הגוי מעות ברבית מותר, מאחר דיש שליחות לישראל ושלוחו כמותו יד השליח כיד שלוחו והרי הוא כאלו קבל הלוה מן הגוי ולא מוזיף ישראל לישראל ומותר, ואע"פ שאחריות הגוי על ישראל השליח אין בכך כלום.
ולא דמי הא לההיא דקתני בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ה] ישראל שמנהו גוי אפוטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו ברבית, היו מעות של גוי ביד ישראל מופקדים אסור ללוות ממנו, אע"פ שהמעות של גוי הרי הן עומדין באחריות ישראל ואין כאן שליחות ולפיכך אסור. ומזה הכלל דקאמרינן בירושלמי זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור וכל שהוא באחריות גוי מותר, יכולין אנו ללמוד שאם הפקיד גוי מעותיו לישראל ופטרו מכל דבר ואפילו בפשיעה שהמעות באחריות הגוי הן עומדין יכול אדם ללוות מאותו ישראל ברבית בלא שום העמדה אצל גוי, ומעות של ישראל שהיו מופקדין ביד גוי שהוא מותר ללוות מן הגוי מאחר שהם באחריותו, אבל אם פטר ישראל בעל הפקדון הגוי הנפקד ואפילו מפשיעה ומכל דבר, שנמצא שהמעות באחריות ישראל הן עומדים לגמרי אע"פ שהן ביד גוי אסור ללות מאותו הגוי.
ולא דמי שליח לערב שהוא אסור להעשות ערב לגוי בדלא קבל לדון בדיני ישראל [ב"מ ע"א ע"ב], אי נמי לא אתני בהדי המלוה שלא יתבענו תחלה, דהתם גבי ערב שהוא אסור להעשות לגוי ערב לא הוי ערב שליח הלוה אלא הוא מעצמו אומר לגוי הלוה לו לישראל פלוני ואני ערב והוא אסור, לפי שאותן מעות שמלוה הגוי בערבות ישראל הרי הן כאלו הן מישראל הערב ואומר לגוי שילוה אותן לישראל חברו בשליחותו, ואע"ג דאין שליחות לגוי ואי אפשר לגוי המלוה להיות שלוחו של ישראל הערב, אעפ"כ אסור, דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא, וכדאמרינן בגמ' [שם] בשלמא סיפא לחומרא גבי גוי שלוה מעות מישראל ואם העמידו אצל ישראל אסור, שמדעתו של ישראל ובשליחותו הלוה אותם הגוי לישראל ואסור לחומרא, ואע"ג דאין שליחות לגוי מן התורה, מדרבנן לחומרא אמרינן דיש שליחות, אבל אלו היה ערב שליח הלוה לית דינא ולית דיינא שהוא מותר, ולא אצטריך קרא למעוטי כה"ג אבל נעשה לו ערב, דשלוחו של אדם כמותו מתרומה גמרינן לה לכל התורה כולה, וערב דלאו שליח אצטריך, ומוקמינן לה כגון שהוא נעשה לו ערב כדין ערבות של ישראל ששעבוד המלוה הוא על הלוה תחלה, והואיל שכן אותן מעות שמלוה הגוי אינן של ערב ומותר. ועוד אפילו אשכחן בפירוש שאסור לאדם לעשות ערב לגוי בשליחות של לוה ישראל ובמצותו בדלא קבל עליה לדון בדיני ישראל, אכתי שליח גמור דלאו הוי ערב מותר לגמרי, דלא דמי לערב, שהלוה אי אפשר למנות שליח ערב שיהא כמותו, דהא איהו גופיה הלוה אי אפשר לו שיהיה ערב ממה שהוא לוה, ומה שהוא אינו יכול להיות אינו יכול למנות שליח שיהא כמותו, דמאחר שהוא לוה יצא מכלל ערבות מאותה מלוה וגם שליח לא ימנה ולפיכך אסור, אבל כשהוא ממנה אותו שיהא שלוחו ללוות הרי הוא כגופו, שהוא יכול להיות לוה וממנה זה תחתיו שיהא לוה ושלוחו של אדם כמותו ומותר, הילכך לא דמי לערב, וערב אפילו היה חשש בדבר אינו אלא אבק רבית שהוא אינו בא (אלא) מלוה למלוה.
וכבר חדשו בו רבים ונהגו בו היתר וכל הזקנים והחכמים שהיו לפנינו וכן בכל סביבותינו, ואיפשר הם מתירים את הדבר משום חיי דברייאתא מכמה פנים שהעולם דחוק וחסר וכל העולם נמנעים מלהלוות אלו לאלו שאין פרוטה מצויה להלוות איש את אחיו ולא להטיל מלאי כדי להתעסק בו, וכמה פעמים יבקש אדם מאת רעהו ומאת קרוביו לברר לו הלואה מאת הגויים כדי להטפל בהן וחי בהן. גם השלטונים כמה פעמים מטילין מס על הקהל נחוץ שאי אפשר להשהותו עד שיפסוק לכל אחד ואחד הראוי לו לתת, ויעמדו ב' או ג' מן הטובים ולווים אותו מס ברבית בשליחות הנשארים ואחר שיפסק המס פורעין קרן והריוח משלם, ולא היה אדם חולק ומערער בדבר, וכדאמרינן [ב"מ ע' ע"א] במעות של יתומים מותר להלוותן רוב לשכר ורחוק להפסד, ואע"ג דת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, וכדאמרינן גבי פרוזבול [ב"מ ס"ז ע"ב], וכמו שהמנהג פשוט ברוב המקומות דאכלי בנכיתא, וכל הגאונים האחרונים אסרו דבר זה, כגון רבינו שרירא גאון ז"ל ורי"ף ז"ל, אעפ"כ מצינו שהשיב [סימן קס"ב] בנכיתא שלא אסרה להם אלא שיאמר הששה חדשים שישב בחצר בתורת משכונה יתן נכיתא כפי מנהג המקום ולא יתן שכירות, שתלה הדבר במנהג, ע"כ.
ויש שמחמירין ואוסרין לומר לישראל חבירו הוי שליח ללוות לי ממון מגוי ברבית באחריותך ואני אסלקנו מעליך מקרן ורבית, דכיון דיש יד ישראל השליח באמצע ואיהו מחייב באחריותיה איהו ניהו דקא מוזיף ברבית ומוזיף לחבריה ברבית, דהא לית ליה לההוא גוי עליה דמשלח מידי ולא מצי למתבעיה בממוניה כי אם לשליח, הילכך איהו הוי לוה מגוי ומלוה לישראל חבירו ברבית דאסור. ראיה לדבר הכלל השנוי בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ה] שכל שהוא באחריות ישראל אסור. ותו דהא גרסינן [ב"מ ע"א ע"ב] ישראל שלוה מגוי ובא להחזירם לו ומצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו העמידו אצל גוי צריך שלא יהא ידו באמצע אלא שישא ויתן הגוי המעות ההם ביד ישראל הלוה. ואע"פ שדחה החכם הנזכר ראיות אלו ברוב חדודו ופלפולו לא הודו לו חבריו.
ומסתברא שאף לדברי המתירין ודנין שמועיל שליחות להתיר הרבית דוקא שחייב עצמו בדבר קצוב כגון שאמר לו היה שליח ללוותם ברבית ובהעלאה עד כדי סך פלוני, ואי לא ה"ל מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שאף בקנין לא יתחייב. וכל זה לדעת הר"מ שפסק בספר קנין [מכירה פי"א הט"ז] שאין משתעבד אפילו קנו מידו. אך לפי דעתנו אפילו בדבר שאינו קצוב בקנין משתעבד. ובזה נאריך לפרש בשער ס"ד כפי הצורך.
ויש לנו לעיין לדעת המתירין שליחות ברבית אם גובה אותו השליח מן המשועבדין אם לאו. ובזה השיב לי הרמב"ן ז"ל [סימן מ"ב] הזקקתני לדבר על מה שאינו מדעתי, אך בודאי לפי דבריהם שמתירין אם פירש לו מתחלה לוה מנה בשליחותי ברבית עד שיעלה למנה אחר ולוה ברבית ואחר כך שעבד משלח נכסיו גובה מן המשועבדין של משלח, משום דהוו להו קצובין וכתובין. וכן פירש רבינו ב"ה שאף שבח ופירות אם קוצב להם דמים גובה אותן מן המשועבדין. ועל דרך שהסופרים כותבין טופס השטרות במקומות הללו כותבין בקנין גמור אע"פ שלא קצב גובה ממשועבדים, כדאוקימנא התם [גיטין נ"א ע"א] היא גובה מנכסים משועבדים בשקנו מידו, ע"כ.
ויש לעיין בזה אם אמרינן דכי אזלינן בענין הרבית בתר שעבודא וטריף ממשעבדי מזמן שטרו ה"מ כשלוה ברבית תחלה ואחר כך מכר או שעבד את נכסיו, שנמצא שקדם חיוב הרבית למקחו של זה, אבל אם מכר הלוה תחלה קרקע ואחר כך הלך השליח ולוה, ונמצא קנייתו של זה קודם שיבא חיוב הרבית על הלוה, בזה נאמר אינו טורף שהרי קדם המקח קודם שיכנס הלוה בחיוב הרבית. וכדגרסינן בגיטין [נ"א ע"א] א"ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני הרי זה טורף מנכסים משועבדים. ואע"ג דלית הלכתא בשבח כרבי נתן, משום דאינו קצוב אבל הכא ברבית דקצוב כותיה דיינינן. אלא שי"ל דמילתא דרבי נתן מיירי בלא קנין אבל בקנין משעה שקנו מידו ששעבד לו נכסיו ומעכשו ולזמן שיצטרך ללוותם ברבית, מההיא שעתא חל שעבודיה עליה, ואע"פ שקדם קנייתו של זה להלואת רביתו טריך ליה דאזלינן ליומא דקנו מיניה. ראיה לדבר ההיא דתנן [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, דהא מתוקמא [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי אקניאתא שאפילו יהי כדבריו שלא לוה עד תשרי וקדם מקחם בין ניסן לתשרי אפילו הכי משעה שקנו מיניה שעביד נפשיה ליה. והא נמי דכותא היא.
גם יש לברר אימת ועל אי זה ענין יכול ישראל להיות ערב בהלואת ישראל מגוי ברבית או בהלואת גוי מישראל. דע כי ישראל כשלוה מעות מן הגוי וקבל הגוי שלא יתבע הערב תחלה הרי זה מותר להיות ישראל חברו ערב אותה הלואה, ואם לא קבל הרי זה אסור. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א] ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. ושיילינן ערב למאן, אילימא לישראל, כלומר שהמלוה הוא ישראל שהלוה מעות לישראל חברו וקאמר קרא שזה מותר לישראל אחר להיות לו ערב באותה הלואה אע"פ שהיא ברבית, והא תנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים. אלא ערב לגוי, והא כיון דגוי הוא דיניה אזיל בתר ערבא אשתכח דישראל הוא דקא מוזיף ברביתא שהרי הוא עליהם כמו לוה מן הגוי וחזר והלוה לישראל. ומהדרינן אמר רב ששת בשקבל עליו לדון בדיני ישראל והוא שיתבע הלוה תחלה אם לא ימצא אצל הלוה יגבה מן הערב, דהשתא אין הערב כלוה בתחלה מן הגוי וכמלוה לישראל, הלכך כי פרע ערב לגוי ההוא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה מאי דאוזיף ליה שקיל מיניה ושרי. וקא שיילינן אי קביל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול. ומהדרינן בשקבל עליו לזו ולא קבל לזו.
ודבר זה יש שגורסין ערב לגוי, ונמצא שהם מפרשים שהגוי הוא המלוה וישראל לוה וישראל אחר ערב, וכשקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר ערב עד שיתבע הלוה בזה הוא מותר לערב להיות ערב באותה הלואה. ויש שגורסין ערב דגוי, ורוצים לומר שהמלוה הוא ישראל והלוה הוא גוי והערב הוא ישראל שנכנס ערב בשביל הגוי הלוה מן המלוה ישראל, כל זה מותר בדקביל עליה לדון בדיני ישראל שיתבע הלוה תחלה. נמצא לשתי הגרסאות ששתיהן להתיר בשקבלו. זו סברת הראב"ד ז"ל. אף כתב בפירושיו, וכן עכשיו שנוהגים הגוים שכל זמן שימצא ללוה מה לפרוע לא שקיל מערבא אע"ג דלא קביל כמי שקבל דמי ומותר. הילכך לסברתו בין שהלוה ישראל לגוי ברבית ונכנס ישראל ערב לגוי הלוה, בין שהלוה הגוי לישראל ברבית ונכנס ערב ישראל לישראל חבירו הלוה הכל מותר מדקביל, ואף לא קבל מסתמא כקבל דאמי. וזה טופס לשונו, אבל אתה נעשה לו ערב אוקימנא בשנעשה לו לגוי ובשקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את הלוה, וכ"ש אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אא"כ התנה [עם] הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. ואע"ג דמחזיא מלתא דהכא אע"ג דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי לסוף בתר ערבא אזיל ושקיל מיניה רבית, אפילו הכי אם קבל עליו הגוי שלא לדחותו אצל הערב מותר, דהכי אשכחן בתוספתא [פ"ה ה"ח] דתניא בהדיא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואין חושש משום רבית. אלמא כי הדדי נינהו. והאי דינא קא חזינא דגוים הכי דייני דכי משתכח ללוה לאפרועי לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוא ומותר, ע"כ.
גם הרב בעל העטור פסק כמו כן שאם הלוה ישראל לגוי ברבית ונכנס ערב ישראל לגוי מותר בדקביל. וישראל שלוה מגוי ונכנס ערב ישראל לישראל חברו הלוה מותר בין קבל בין לא קבל. וז"ל, כתוב בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ח] ונפרעין מן האדם שלא בפניו, תפתר בשהרבית אוכלת בהן, וב"ד גובין רבית, תפתר בשערב לו מן הגוי. מסתבר דגמרינן מינה ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ישראל נעשה לו ערב, דבין בדיננו בין בדיניהם כי קא שקיל רביתא גוי הוא קא שקיל רביתא מישראל, ולא מיתסר ערבות אלא בגוי הלוה מישראל דבדיניהם עיקר האחריות על הערב וישראל הוא דפרע הקרן והרבית מישראל ואשתכח דישראל שקיל רבית, אבל בדיננו עיקר האחריות על הלוה ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל, ומש"ה בעינן שקבל עליו בדיני ישראל. והכי איתא לישנא דגמרא דילן באיזהו נשך בנסחי דוקני, אלמא ערב דגוי כיון דבדיניהם בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ול"ג ערב לגוי ולא אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. ודייקינן מדקא פרכינן אי בשקבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול, אי אמרת בשלמא ישראל הוא המלוה היינו דקא מקשינן רבית לא לשקול, אלא אי אמרת דמלוה גוי הוה היכי מקשינן רבית לא לשקול אטו משום דגוי קבל שלא יתבע הערב לא יטול רבית. אלא בישראל עסקינן שהוא מלוה אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קבל עליו לדון מותר, דידוע הוא שהגוי נוטל הרבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולא איצטריך לברייתא למימר אבל אתה נעשה לו ערב לגוי המלוה ברבית. אבל רבותי הגיהו בספרים אילימא ערב גוי ישראל קא מוזיף ברביתא. וה"ג ירושלמי [פ"ה ה"ה] גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי נעשה לו ערב ואינו חושש. פירוש, גוי שלוה מישראל בשקבל לדון כדיני ישראל וישראל שלוה מגוי בין קבל בין לא קבל, ע"כ.
נשאר לנו עדיין לפרש ישראל שהלוה לגוי ונעשה לו ערב ישראל חברו בשביל הגוי הלוה, שכתבנו שהוא מותר, הא פשיטא לן שיכול הוא להלוות לגוי מאה במאה וחמשים וישראל נכנס בהם ערב ואין בכך כלום, אבל אם התנה המלוה ישראל עם הלוה לתת לו בהן אחר העברת הזמן הקבוע ה' דינרין בכל חדש [אם עוד] יעכב מלוותו, יש לברר אם מותר לו לישראל המלוה לתבוע בהם הערב ישראל או לא. ובהא איכא מאן דמטי בה להיתר. וכן כתב סברא זו הרב יהודה אלברצלוני וזה טופס לשונו, גרסינן בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ח] תפתר בשערב אותו מן הגוי, הא כשערב לו מן הגוי לא קאמר, שהיה ערב לגוי ברבית עבור ישראל חברו דההוא אסורא הוא ולא שבקינן ליה, כדגרסינן פרק איזהו נשך. אלא פירוש שערב לו מן הגוי שהוא עשה ערבות לישראל חברו עבור הגוי, וכיון דישראל דיניה בתר הלוה אזיל ולא בתר הערב אשתכח דלא שקיל רבית מן ישראל אלא מן הגוי, וזה הישראל הערב מן הגוי לישראל חבירו אינו לוקח ישראל חבירו רבית ממנו, כי מתנה הוא שעשה ישראל לגוי מנכסיו, וזה ישראל גובה אותה המתנה שעשה הישראל חברו לגוי ומוציאה ממנו. וזהו פירוש כשערב לו מן הגוי, שכיון שראובן עשה שטר ערבות בקנין לשמעון עבור הגוי שיתן לו רבית שחייב לשמעון בכל חדש וחדש או בכל שנה ושנה כך וכך דינרין ונשתעבד ראובן לשמעון באותו הרבית בכך נפרעין מראובן ומן היתומים מפני שהרבית אוכלת בו, ע"כ. וההתר הזה יש לו פנים, דכיון דלא משתרי שיהא ישראל ערב לגוי שלוה מישראל אלא כשקבל אשתכח דההיא שעתא דקא פרע ערב כבר היה מן הגוי מחוייב בכולי ממונא קרנא ורביתא.
ומסתברא דאי ליתיה ערב אלא קבלן אעפ"כ אם קבל עליו שלא לתבעו תחלה מהני ושרי. ולדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה אי הוי מנהגא דההוא אתרא דאע"פ שכותבין לשון קבלן דאי אית ליה ללוה נכסי פרעי מיניה ברישא משתרי להכנס לו קבלן אף בדלא קבל, דמסתמא ה"ל כמי שקבל שלא לתבעו תחלה.
והיכא דכתב ערבות לגוי או שנכנס קבלן לגוי שלוה מישראל (או קבלן), איכא לעיוני במה יתחייב הערב, אם בקנין אי שלא בקנין. וזה בודאי אם נראה מלשון השטר של העדים שערב בשעת מתן מעות היה לא בעי קנין ומשתעבד. ואם נראה בלשון השטר שהוא לאחר מתן מעות בודאי בעי קנין, ואי לא קנו מיניה לא משתעבדי. והוא דהוי אותו שטר עשוי בערכאות של גויים ובכל משפטיו, כמו שאני עתיד לפרש בשער (ס"ו) [ס"ז] המיוחד לדין זה וכתב הרב בעל העטור והיכא דעביד ערבות לגוי שלוה מישראל נמי בעי קנין, ואם לא קנו מיניה לא משתעבד. ואי טעין גוי ואמר פרעתי הערב פטור אם לא התנה המלוה עמו על דעת כן תעשה לי הערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר לא נפרעתי. ואם כפר הגוי עיקר ההלואה והערב מודה שהלוה לגוי והוא היה ערב, מסתמא שהוא חייב, ע"כ.
וכן יש דרך אחרת שישראל נותן מעות רבית וישראל אחר מקבלו והוא מותר, כגון שיש יד גוי באמצע. וכיצד, גוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו, מצאו חבירו ישראל אחר לגוי זה ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל, אע"פ שבשעה שפורע הגוי לישראל יטול מזה ישראל הרבית ויתנהו לידו של ישראל המלוה הרי זה מותר ואין כאן חשש רבית. מיהו אם העמידו הגוי אצל ישראל אע"פ שנתן הגוי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה ואסור. וה"ג בפרק איזהו נשך מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת נכרי אבל לא מדעת ישראל, כיצד גוי שלוה מעות מישראל מצאו ישראל ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה מותר, ואם העמידו אצל ישראל אסור. וכן יש דרך אחרת שמותר, כגון שיש לישראל משכון של גוי שהלוהו עליו כך וכך לסוף נצטרך אותו ישראל לממונו ולא רצה הגוי לפדות משכונתו ואמר זה הישראל המלוה לישראל חבירו הלוה לי מה שיש לי על משכון זה ומקבל ממנו רבית שעלה עד אותו יום הרי זה מותר לישראל לגבות מן הגוי ואין כאן שום איסור. וכן מצינו בזה תשובה לר"ש ז"ל וזה טופס לשונו, וששאלתם אם ישראל נותן משכונות לגוי ב"ח למשכנו לישראל אחר תחת ידו, אם מותר לאותו ישראל אחר לגבות הרבית מן הגוי כיון שיוצא מכיסו של ישראל או לא. תשובה, זה ששאלת הוי יודע שמותר והמונע הרי זה חסיד שוטה, ובלבד שלא יתכוין מתחלה [דאז] קנסינן ליה. ומה ששאלת אם ישראל נותן משכון שיש לו מגוי ואמר לישראל הלוה לי מה שיש על המשכון (ומקבל) [ואקבל] ממנו הרבית שעלה עליו עד אותו היום ומכאן ואילך תעלה לך רבית, ששאלתם אם מותר לישראל זה לקבל הרבית מיד הגוי וליתנו לחבירו, הוי יודע שמותר, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ושתי תשובות הללו אני יודע התירן ומונע אני להורות מפני להגי שפה, עד שמצאתי סייג לדברי ממורי רבי דוד הלוי ז"ל שמורה הלכה למעשה, ע"כ. וכן יש דרך אחר שמותר לישראל לקבל הרבית אע"פ שישראל חברו נותנו, וכיצד ישראל שלוה מעות מגוי ברבית ובקש להחזיר לו, מצאו ישראל חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל גוי מותר. ואוקמה רב פפא כגון שנטל הגוי ביד ונתן ליד ישראל השני ובזה מותר, ואע"פ שלא פטרו לראשון, ואין צריך לומר אם אמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר שהוא מותר. וכן הלכה.
ויש לברר ישראל שעשה שליח חברו ללוות ממון על משכונות המשלח מן הגוי ברבית, אם יש בזה חשש איסור אם לאו. ובהא איכא מ"ד שאם המשלח נתן לו משכונתו ללוות עליהם ברבית מן הגוי זה נעשה שלוחו ומותר, שהרי אין הגוי סומך על השליח כלל כי אם על המשכון הוא סומך, וכמו שאין ידו באמצע דמי שהרי אין מקבל השליח אחריות ההלואה על עצמו, שעל המשכון שם בטחונו, ואע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו ורביתו וגם המלוה לא יכול לכופו לשליח לפרעו על כן הוא מותר, דשליח ישראל הוא וישראל הלא הוא עושה שליח, וכיון שאין אחריותו של גוי על השליח מותר. אע"ג דאמר רב פפא דבעינן שנטל הגוי ביד ונתן לישראל, ה"מ בשלא נפטר הראשון אבל אם נפטר אע"פ שישראל נותנו בידו הרי זה מותר, דה"ל כהניחם על גבי קרקע והפטר. ואית דאמרי דאסור, דדוקא הניחם על גבי קרקע שאין יד ישראל באמצע אבל תנם לו והפטר כיון שאין שליחות לגוי אסור, דאע"ג דפטריה כיון שאינו יכול למנות שליח נעשה כמו השליח עצמו מקבל מעותיו ומלוה אותם על משכונו של חבירו ואסור כיון שיד ישראל באמצע אע"פ שלא קבל מהם אחריות אסור. ומסתברא כסברא דקמאי, דודאי שליחות דישראל נינהו, וכיון דישראל עושה שליח ולאו אחריות דמלוה על השליח לא בקרן ולא בחסרון ולא בכפיית פרעון אין לך התר גדול מזה.
ובתשובה לקמאי ישראל שמשכן לחבירו משכון ואמר לו של גוי הוא שמשכנו אצלי ועולה רבית בכך וכך בחדש ומהיום ואילך יהא שלך, ולא העמידו אצל הגוי, ונשתקע זה המשכון ביד אותו ישראל, שלא פדאו הגוי, ושוה כפלים ממה שהלוהו עליו, וזה הממשכן הישראל רוצה להוציאו מידו בקרן לבדו מפני שלא העמידו אצל הגוי, מהו, מי אמרינן מכר גמור היה שמכר לו כל זכותו שהיה לו על המשכון בשעה שלקח ממנו המעות ועל המשכון הוא סומך מן הקרן והרבית, או דילמא כיון שלא העמידו אצל הגוי אסור. את"ל בהא אסור הואיל וזה המשכון קנוי לזה ישראל מתחלה והרי הוא כשאר ממון שלו, היכא שאמר לו הגוי לישראל הילך משכון זה ובקש לי מעות ברבית וכן עשה וקבלם מישראל ולא העמידו אצל גוי, מהו, דכיון שאין שליחות לגוי משמע דאסור. ואלו המעשים פשט היתרם בכל ישראל ולא ידענו על מה סמכו. והשיבו, מה ששאלתם הריני מוסיף על דבריכם שאפילו יאמר לו השליח הזה לישראל המלוה אין לי שום זכות בזה המשכון, שאפילו ישתקע בידך שלא יפדנו הרי שלך אע"פ ששוה כפלים מקרן ורבית שלך, אפילו הכי אסור, מפני שהגוי ב"ח ילך אחר השליח ויאמר לו היכן משכוני, ואחריות הגוי על שליח ישראל הוא, והרי הוא כממון השליח ואסור. אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, ע"כ. אבל מצינו לר"ת ז"ל שהתיר כגון שאמר לו ישראל ראשון המלוה ללוה אני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה אין לי עסק עמך עליו כלום ולא לך עלי ועל מעותיך, בכגון זה מותר, ואע"פ שהראשון הלוה חייב באחריות המשכון לגוי התיר רת"ם ליטול ממנו רבית עד כדי דמיו כשיבא הגוי ויפדה אותו, ואם רצה ישראל ראשון לפדותו קודם שיפדנו הגוי ונתרצה המלוה הרשות [בידו] ליטול ממנו רבית, לפי שהוא כמוכרו לו עכשו. וכתב תלמיד אחד בשם רבינו יעקב ז"ל כי פעם אחת היה לר"ת משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון בידי להעלות לו המעות עליו ויהא חוב שלי, ואמרתי לפניו היאך אהיה מותר ברבית הגוי אשר לוה ממך וחייב לך ברבית ואתה לוה ממני על משכונותיו. וענה לי אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי ממנו עוד ולא אתחייב לך מעות ואתה לא תתחייב לי המשכון ובענין זה התרו פשוט.
וכתב ה"ר יצחק ז"ל בעל התוספות אי יהיב ליה ישראל לגוי משכונו ללוות לו עליו מעות מישראל ברבית מותר מלוה ליטול אותו רבית, משום דאקנויי אקני ליה ישראל לגוי משכונו ללוות בו ברבית. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל כי נראה דמשכונו של ישראל ביד גוי שלוה עליו ברבית מישראל כיון דאחריותיה דישראל המלוה אההוא משכון אסור. והאי טעמא דכתב הרב ז"ל משום דאקנויי אקניתיה ניהליה לאו דסמכא הוא. אבל היכא שלא לוה ישראל אלא שהשאיל משכונו לגוי ללוות עליו מותר, אע"פ שהלך לו הגוי ופרע ישראל זה המעות לישראל חבירו מותר, דמתנה הוא דיהיב ליה לגוי וכבר קנאו הגוי לכליו של ישראל במשיכה, דמשיכה בגוי קונה [ע"ז ע"א ע"א]. וכל זמן שלא משכו הגוי למשכון לא קנאו ואסור לישראל ללוות עליו. ואחר שקנאו אע"פ שישראל נתנו לו בפני הגוי וקבל מעותיו מישראל בשליחות הגוי, כיון שהישראל אינו חייב כלום לחבירו מותר, דכל שבאחריות הגוי מותר, אע"פ שאין שליחות לגוי, דישראל מטלטל בעלמא הוא. וכלל גדול כל שבאחריות הגוי מותר. וכן נמי בר ישראל דיהיב ליה משכון לגוי ואמר לו צא ולוה לי עליו מעות מן הגוי והלך ולוה מישראל, ואחר כך נודע הדבר בעדים אסור לישראל ליטול ממנו רבית. ולא עוד אלא שאני אומר אם הכיר בו ישראל שהוא של ישראל והמעות שביד הגוי נאנסו ולא הגיעו ליד ישראל הלוה, שהדין להחזיר לו משכונו בלא כלום, והוא שידע המלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של ישראל, אבל אי לא ידע חייב לשלם מעותיו, לא יהא אלא גנב או גזלן תקנת השוק עשו בו. ומשכונו של ישראל ביד גוי אם לוה עליו הגוי מעות מישראל ברבית כיון דגוי לא קני משכון מישראל אסור ליטול ממנו רבית, ואם אחריותו אף על הגוי ישלם לו הגוי, ואע"פ שאלו היה ביד הגוי היה נוטל ממנו רבית ישראל מיהא אסור, אבל אם עמד אצל הגוי וחזר הגוי ולוה מישראל הקרן והרבית שהיה לו עליו כבר שקיל ישראל מיניה מאי דאוזיף עליה שהרי כבר נשתעבד לו לגוי למעותיו ולרביתו ונמצא זה כקונה ולא כמלוה.
ויש לעיין ולברר אם ישראל מינה שליח גוי ללות לו מעות מן הגוי ולוה מישראל, או גוי שמינה שליח ישראל ללות מעות מישראל מהו. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בזה שמצא בתשובה לרבינו גרשום ז"ל הצרפתי גוי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך ברבית מותר, לפי שאע"פ שאין שליחות לגוי מ"מ ישראל המלוה עושהו שליח שילוה לו מעותיו לגוי ונעשה כישראל שאמר לישראל הלוה לי מעותי לגוי שמותר, שיש שליחות לישראל, ע"כ. והוא כתב, והוא שלא יתחייב ישראל באחריותו של קרן והרבית, כלומר שיעמידנו אצל הגוי או שיאמר לו כמה שתקח מן הגוי תן לי, ואם אינו מאמינו נשבע לו שלא נתן לו הגוי יותר ויפטר, ע"כ. והוסיף לבאר, אי נמי יהיב ליה סתם מותר דמסתמא ישראל שליחא הוא כדיניה, אבל אם אמר לו כל זמן שמעותי ביד הגוי אתה נותן לי דינר בחדש אסור, דכיון שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא באחריות הקרן עליו עד שיפרענו הרי זה כלוה מעות מישראל ואומר לו כל זמן שאני נותן לך דינר רבית בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן. ואם אמר לו אני אתבע את הגוי ואם אינו פורע אחריותו עליך, והוא יכול לתבוע את הגוי בדיניהם מותר, וזהו דין ערב, שישראל נעשה ערב בשביל גוי לישראל חבירו. והוא שיהא ישראל תובע הגוי תחלה, אבל אם התנו ביניהם לתבוע ישראל תחלה כדין קבלן אסור. ואף כאן אם הדבר בענין שאינו יכול לתבוע הגוי דא"ל לאו בעל דברים דידי את והתנה ליטול מן הישראל אסור, ואם הדבר כן בין בתנאי [בין] בסתם אע"ג דשקל ההוא ישראל רבית מן הגוי לא שקיל האי ישראל מיניה כלום, דה"ל לוה מעות מישראל וחוזר ומלוה אותם לגוי.
ובר ישראל דא"ל לגוי לך ולוה לי מעות ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי, והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם וכסבור הוא שצורך עצמו לוה, מבעא בעו לה דיניה מאי, מי אמרינן אין שליחות לגוי וכיון שישראל זה אין לו עסק עם ישראל הלוה מותר, דגוי הוא שלוה המעות ונתחייב באחריותם וחזר והלוה אותם לישראל, או דילמא כיון דיש שליחות לגוי לחומרא, כדברי רבינו חננאל ז"ל, האי לוה נמי אסור לומר לו כן, ומלוה אי נמי ידע אסור ליטול ממנו רבית, שידו של גוי זה כיד שולחו ומישראל הוא דשקיל רביתא וכו'. השיב הרב רבי יצחק הצרפתי בעל התוספות ז"ל ואמר נראה לי שהוא מותר, משום דאת"ל נמי דאסור היכא דשוייה שליח הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוייה אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילום לו. ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו לא מחמרינן כולי האי. ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא, משום דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית מכיסו של ישראל, אבל הכא לא, וליכא איסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה, ע"כ.
מצינן בתשובה לרבינו רבי משלם מלוניל בעניני המשכונות, וזה טופס לשונו, ת"ר ישראל שלוה מעות מגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל גוי מותר. ואוקימנא בשנשא ונתן ביד, אבל אם נתן ישראל אסור ואפילו העמידו אצל גוי ואמר לו הגוי לישראל תן לו אסור שיתן בידו, מ"ט כיון דקי"ל אין שליחות לגוי אשתכח דישראל נינהו דקא שקיל רביתא. וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית בקש להחזירם לו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר, ואם העמידו אצל ישראל אסור. מיהא שמעינן דאפילו היכא שהמעות הן דגוי וגוי הוא דשקיל רביתא כיון דיד ישראל באמצע אסור משום דאין שליחות לגוי. וכן נמי משמע דאסור לישראל למשקל רביתא מחבריה על ידי גוי, מדאמרינן אם העמידו אצל ישראל אסור, כלומר אם אמר לו ישראל לגוי הלוה לי מעותי לישראל ברבית, משמע מיהא שאפילו היכא שהמעות דגוי אסור דשלוחו הוא כמותו. ואע"ג דאמרינן אין שליחות לגוי, בהא כיון דרבית הוא אחמירו ביה רבנן ושויוה שליח, מדאמרינן בשלמא סיפא לחומרא וכו', ואמרינן נמי בגוי דא"ל לישראל שקול האי כסא דכספא ולוה לי בו מעות מישראל ברבית דאסור, דאין שליחות לגוי, כדאמרינן במעות עד שישא הגוי ויתן ביד ישראל, ה"נ עד שישא הגוי ויתן המשכון ביד ישראל, ואי לא, ישראל מישראל הוא דשקיל רביתא.
ודוקא אותו גוי שהמשכון שלו, אבל ישראל אי א"ל לגוי שקול כסא דידי ולוה לי בו מעות מישראל אסור, דבהא יש שליחות לגוי, ומשום חומרא, מיהא דאמרינן אם העמידו אצל ישראל אסור משום דשוייה ישראל לגוי שליח, ובהא שליח גוי כמותו. ואי אמרינן דוקא היכא דאמר ישראל לגוי ללוות לו מעות מישראל בהאי כסא דשוייה שליח, אבל היכא שהרהין ישראל כסא דכספא ביד גוי לרבית ובא גוי והרהינו אצל ישראל ברבית, מהו, מי אמרינן כיון דגוי מישראל לא קני משכון [פסחים ל"א ע"ב] אסור למשקל מיניה רבית, או דילמא כיון דשרי ליה לגוי למשקל רבית מישראל וישראל אקני ליה במשכון דידיה רבית אשתכח דישראל מגוי הוא דשקיל רבית אע"פ שהישראל נותן הרבית לגוי וגוי לישראל, כי היכי דאמרינן בגוי שלוה מעות מישראל ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר אע"ג דישראל שקיל רבית ומישראל נפיק, כיון שישראל יהיב לגוי וגוי לישראל שרי, הכי נמי אם הרהינהו ישראל מידו לגוי אע"פ שהרהין אותו גוי אותו משכון לישראל שרי לישראל למשקל רבית. ואת"ל בהא כיון דלאו ברשותו דישראל יזיף הגוי מעות דישראל, וכן המשכון שמשכן הגוי לישראל כיון דלאו ברשותא קא עביד שרי, והיכא שלוה ישראל מעות מגוי ובקש לזמן ידוע הגוי לישראל ואמר לו ישראל מעות אין לי אבל הילך משכון על מעותיך ואם תרצה לוה בו מעות שאני חייב לך מישראל ולוה על המשכון המעות מישראל ברבית, מאי, מי אמרינן כיון דגוי לא קנה משכון מישראל קא שקיל רבית, או דילמא כי אמרינן דגוי לא קני משכון ה"מ גוף המשכון כגון חמץ שהרהין ישראל אצל הגוי ועבר עליו הפסח [שם] דגוף החמץ לישראל הוא, אבל המעות שהוא חייב ששעבד לו המשכון עליהם יש לו על המשכון הקרן והרבית, שהרי לא יוכל להוציא ממנו בדיינין עד שיתן לו קרן ורבית, וכיון שהמשכון משועבד לגוי במעותיו יש לו לגוי ללוות בו מעות ברבית מישראל, דמדידיה קא עביד שהרי המשכון בידו. ומשמע דכל היכא דידע ישראל שהגוי לוה אותם בשביל ישראל אסור להלוותם לו, מיהא דאמרינן [ב"מ ס"א ע"ב] התולה מעותיו בגוי ומלוה אותם ברבית שהמקום עתיד ליפרע ממנו, ופירש רב אחא [פ' וארא שאילתא מ"ג] כגון דבעי ישראל למיזף לרביתא מיניה ואמר לגוי שקול זוזי ותלם בגוך ואוזפינהו ברבית, ואמרינן דמתפרע מיניה קודשא בריך הוא, ואמרינן נמי אבל מעות דישראל למימר לגוי שקול ואזפן ברביתא אסור, דמשמע דבין בצינעא בין בפרהסיה אסור להלוות מעות לגוי שילוה אותם לישראל, ואע"ג דאיכא למימר דכי אסירי היכא דא"ל ישראל לגוי שקול הני מעות ואוזפן לישראל ברבית, אבל היכא דמשעבד ישראל ביד גוי או שהיה ישראל חייב לגוי מעות ולוה אותם הגוי מישראל ברבית לא, מ"מ צריך לישראל שיזהר שלא יבא הפסד לישראל שלא יתן רבית על ידו אם היה לו הפסד בדבר, שגדולה מזו אמרינן [ב"מ ע"א ע"א] עמי וגוי עמי קודם ואפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם.
ועוד כתב, מימר קאמרינן אסור ישראל ללות מעות מגוי ע"י ישראל, דאין שליחות לגוי עד שישא ויתן הגוי ביד הלוה, וכן נמי משמע דאסור להלוות במשכון של גוי על ידי ישראל ברבית עד שישא ויתן הגוי בידו לישראל המלוה, מידי דהוה אמעות. והיכא נמי דאמר ליה ישראל לגוי לוה לי בהאי משכון דידי מעות מישראל ברבית אסור, דבהא יש שליחות לגוי משום חומרא, אבל אם רצה ישראל להשאיל משכונו לגוי ללוות בו מעות ברבית מישראל מותר, שהרי הרשות בידו ליתן לו משכונו במתנה. וכן אם הרשהו שילוה בו מעות ברבית מישראל מותר לישראל להלוות עליו ברבית, אבל אם אין שם אותו הגוי השואל את המשכון אינו יכול לזכות לו את המשכון על ידי גוי אחר שילוה בו מעות מישראל ברבית בשביל הגוי הראשון, דגוי אין לו זכייה ושליחות דישראל קא עביד אי אחר מקבל המעות מיד הגוי, וכ"ש אי אמר אותו גוי הזוכה שילוה המעות לישראל, אבל אם אמר אותו גוי השואל את המשכון לישראל תנהו לו לפלוני גוי שהלוה לי מעות ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון הרי משעבד לו השואל מיד ויכול לתת המשכון למי שצוה, כי מבעיא לן שאמר הגוי להלוות מעות לישראל ברבית ונתן לו ערב ושלח לו הגוי המעות ע"י ישראל, מי אמרינן כיון שהביאם לו ישראל הרי הוא כמי שנתנם לו, או דילמא כיון דקי"ל דאין שליחות לגוי מישראל נקיט רבית ולא יעשה עד שיטול הגוי ויתן בידו. וכן נמי אי אמרינן במשכון שהשאיל ישראל לגוי אם צריך הגוי שישא ויתן המשכון למלוה והוא הגוי יקבל המעות, אבל אם הגוי נשא ונתן למלוה ואמר לו ישראל אחר שיקבל לו המעות או שנתן ישראל המשכון ביד ישראל והגוי הלוה וקבל המעות אסור עד שישא ויתן הגוי המשכון לישראל המלוה ויקבל המעות, כיון דקי"ל דאין שליחות לגוי אע"פ שהגוי נותן המשכון, כיון שישראל קבל המעות בשביל הגוי ישראל מישראל קא מוזיף ברביתא.
וכן אם ישראל נתן המשכון אע"פ שגוי קבל המעות הרי נתינת המעות בשליחות גוי ואינו כלום, וישראל על המשכון קא מוזיף, נמצא ישראל מישראל קא שקיל רביתא. כי מבעיא לן אם יוכל ישראל לעשות ערבות לגוי שיעשה ערב לישראל בשביל הגוי ממעות שיש לישראל ברבית, מי אמרינן כיון דאית לית ליה ללוה גוי שקיל מערב ישראל אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רבית, או דילמא כיון דישראל גופיה בתר לוה אזיל בחלק הגוי שהוא לוה משועבד לישראל ברבית ומגוי הוא דשקיל ליה לרביתא, ואע"ג דכי לא יכיל למגבי מן הגוי משום דלית ליה או שאין יכול לכופו גובה מישראל כיון דמן לוה תבע תחלה אע"פ שהוא גוי גובה מן הערב ישראל, דההיא שעתא דקא גבי לאו רבית קא גבי מישראל כי קרן גובה ממנו כי כל עת הרבית עולה על הגוי וכשהוא גובה מן הערב ישראל קרן קא גבי, כדאמרינן אבל אתה נעשה ערב לישראל הלוה מן הגוי ברבית אם קבל עליו גוי שיתבע מן הלוה תחלה כדין ישראל, אבל אם לא קבל אין נעשה ערב, דגוי בתר ערבא אזיל וישראל מישראל שקיל רבית, כי הערב משועבד לגוי מיד והרבית עולה עליו והערב נותן והדר לוקח הרבית מישראל הלוה, אבל אם קבל הגוי שיתבע הלוה תחלה הלוה לבדו משתעבד ע"ז הקרן והרבית והערב לא ישתעבד לגוי ולא יעלה עליו הרבית ואפילו כי לא יכיל למגבי מן הלוה ויגבה מן הערב ההוא שעתא דגבי אין כאן רבית עליו, כי הכל הוא קרן עליו. וכן נמי ישראל הנעשה ערב לישראל בשביל גוי הלוה ממנו מעות ברבית, כיון דדין כל ישראל למתבע לוה תחלה אשתכח דלא משתעבד הערב עד שעת גבייה ובשעת גביה כל החוב קרן הוא אצל ישראל, ואם מותר לישראל שיעשה ערב לישראל בשביל גוי יכול נמי לעשות שליח ישראל שיקח מן הגוי הלוה הבטחה וערבות מישראל, כי ישראל משוי שליח ישראל אחר לכל דבר, ע"כ דבריו.
<h2>דף עב.</h2>
וכן יש דרך אחרת שאנו מוצאין שהוא ישראל ולוקח ממנו רבית. וכיצד, גוי שלוה מעות מישראל ברבית וזקף עליו במלוה קרן ורבית ונתגייר הרי זה גובה ממנו ישראל חברו הקרן והרבית. וכן ישראל שלוה מעות מגוי ברבית וזקפן עליו במלוה קרן ורבית ונתגייר הרי זה גובה ממנו הקרן והרבית אע"פ שעתה הוא ישראל כמותו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך ת"ר ישראל שלוה מעות ברבית מן הגוי וזקפן עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן ואת הרבית, ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה הקרן והרבית. ואמר רב סחורא אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי. אמר רבא מ"ט דרבי יוסי כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה ולפיכך ישראל גובה ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית שנתחייב בהן כשהיה גוי. ומיהו דוקא זקפן אבל אם כתב בשטרו רבית כל חדש וחדש והוא לא תבעו מיד ושהה מלתבעו כל מה שיעלה אחר שנתגייר בהא ודאי אסור לו את הרבית.
וכן מותר לאדם לומר לחברו הרי יש לי שטר חוב על שמעון מכך וכך דינרים ומפני שאין נח לי שאתבענו ואגבנו אמסרנו לך בפחות, הרי זה מותר. כדגרסינן בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"א] יש דברים שהן כמו רבית ומותר כיצד לוקח אדם שטרו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית. ודבר זה יש שאומר דוקא שטר חוב שהגיע זמנו ולא קבל עליו אחריות כי אם מן הקרן, הא לא הגיע, אי נמי קבל אחריות מהכל אסור, דלא גרע מטרשא דאסירא. ומסתברא שאע"פ שלא הגיע זמן מותר, והוא דלא קבל עליו אחריות, דאי קביל הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסיר. וזה אשר השיב לי בזה הרמב"ן [סימן מ"ג], הלוקח מלותו של חברו בפחות ששאלת אם הוא מותר ללוקח כשהגיע זמן החוב או אע"פ שלא הגיע זמנו. ודע בודאי שאע"ג שלא הגיע זמנו מותר, כדמוכח בגמרא דילן בפרק איזהו נשך [ס"ה ע"א] גבי מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. אלא שאני מחמיר במקבל עליו שאם לא יכול לנגוש חובו שיחזיר לו מעותיו, לפי שאם אינו יכול לגבות חובו מלוה והוא בא לגבות אחריותו מן המוכר נמצא זה מחזיר לו שטרו והלה מחזיר לו מעותיו והמכר בטל, ונמצא שהלוקח יכול להרויח ואינו יכול להפסיד, וכה"ג הו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד, דהא לא מקבל עליה כלום לוקח. והכי מוכח במימרא [ס"ד ע"א] דמאן דאמר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי אחביתא דחמרא ואי תקפא ברשותך וכו', ע"כ. ומסתברא דאם עבר ומכרו וקבל עליו אחריות שאם לא יוכל לגבות מן הלוה שיחזיר לו מעותיו, אעפ"כ האחריות קיים ומחזיר לו שטרו וגובה מעותיו ממנו ואם יהיה בו ריוח יהיה למוכר, דאע"ג דאיתעביד באיסור לא גרע משטר שיש בו רבית [ע"ב ע"א] דאסור שגובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.
<h2>דף עב:</h2>
וכן מותר לפסוק על שער שבשוק. כיצד, היה השער קבוע על חטים שבשוק שנותנין ד' סאין בסלע הרי זה פוסק עמו על ק' סאין ונותנין לו מהן כ"ה סלעים, ואם יתן לו ק' סאין בעת שיהיה שוה חטה סאה בסלע אין זה רבית כלל, ואע"פ שלא היה לו חטים כלל למכור בעת שפסק, ואין כאן משום רבית. וכדגרסינן באי זהו נשך [ע"ב ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, דלדעת הר"מ ז"ל [מלוה פ"י ה"ב] דוקא בלא קביעות זמן אבל בקביעות זמן אסור, וכדאמרינן [ע"ה ע"א] גבי לווין סתם ופורעין סתם שהוא ר"ל בלא קביעות זמן, והא התם גבי הלואה ביש לו מותר ואפילו הכי צריך שיהיה בלא קביעות זמן, וכמו שאנו עתידין לפרש למטה בשם הר"מ, וגבי פוסקין נמי אע"פ שמותר אם יצא השער אם קבע זמן אסור, דלגבי אסור קביעות זמן לווין ופוסקין אע"פ שהוא על דרך מקח וממכר כי הדדי נינהו. ואיכא מאן דאמר דוקא דרך הלואה אבל על דרך מקח וממכר אפילו בקביעות זמן שרי, דלווין דוקא קתני. וזה שאנו מצריכין יצא השער דוקא כשאין למוכר כלום מאותו המין ולפיכך צריך שיצא השער שפסק עליו, אבל אם היה למוכר כלום מאותו המין הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדין לא יצא השער. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ב ע"ב] מתני' היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש. ופירש רבינו האי גאון ז"ל [ספר המקח שער מ"ג] אע"פ שלא יצא השער, שכיון שהוא תחלה ימכור תחלה, ורישא דקתני אין פוסקין עד שיצא השער בשאין שם תחלה לקוצרים. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה רפ"ט].
וזה שפסקנו פוסקין על שער שבשוק אין פוסקין על שער שבעיירות מפני שאין השער קבוע, אלא על שער שבמדינה. וכדגרסינן פרק איזהו נשך אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער שבעיירות מ"ט משום דלא קביע תרעייהו. ותו גרסינן התם היו חטים חדשות במדינה ד' סאין בסלע וישנות ג' סאין בסלע אין פוסקין, פירוש על החדשות, ד' סאין בסלע עד שיצא השער לחדש ולישן. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך היו חדשות מד' וישנות מג' אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן. ופרש"י דטעמא משום דהאי חדש אינו הולך ד' סאין אלא משום שלא נתייבש כל הצורך והפוסק על החדשות הרי לא יקבלם אלא לאחר זמן כשיבשו כל צורכן, ולפיכך אינו פוסק השער לחדש ולישן. היו ללקוטות מד' סאין בסלע ולכל אדם מג' אין פוסק עד שיצא השער ללקוט ולמוכר. ואמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות אבל לא לב"ה כשער לקוטות מ"ט מאן דיהיב זוזי לב"ה אפירי שפירי יהיב. וכן הלכתא. וכן בכל דבר שנקבע בו השער פוסק עמו כשער הגבוה. וכיצד, היו חטים נמכרין ד' סאין בסלע ופסק עמו ליתן לו חטים כשער הזול, אם עמדו אחר כך עשר סאין בסלע נותן לו י' סאין בסלע, ד' נותן לו ד' סאין בסלע, כשער שהיה אותו זמן בשוק, ואם הוזלו כשער הזול שהרי פסק עמו כשער הגבוה. כדגרסינן בפרק איזהו נשך ופוסק עמו כשער הגבוה. ותו גרסינן עלה [ע"ד ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא א"ל אי פסקת כשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקול כדמעיקרא, ומאן דמהדר ביה מיניהו מקבל מי שפרע. הילכך אם פסק כשער גבוה נותן לו כשער הזול ואם נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות, ומי שחזר מקבל מי שפרע. בד"א כשפוסק לעצמו ולצרכו אבל אם היה שליח לאחרים בין המוכר בין לוקח נוטל כשער הזול או מחזיר את הדמים ואינו מקבל מי שפרע, דגבי לוקח נדוניא זו לא [שייך] דהא שליח דחמיו הוא, ואם חמיו חוזר בו מה ביד השליח לעשות שב"ד מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, והרי המשלח אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וכדמסיק ואזיל בעובדא דלעיל. וכן נראה לפירוש ר"ש ז"ל. אבל על דרך אחרת פסק הרי"ף ז"ל וז"ל, וה"מ בתגרא דזבין ומזבין אדעתא דנפשיה, אבל אי יהיב זוזי לב"ה דלא זבין ומזבין אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דמרי זוזי הוא דזבין שליחא שויא ומאי דזבן זבן ומחייב לקבולי מיניה בתרעא דזבין. ודוקא בדלא שני שליחותיה אבל היכא דשני אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ע"כ. וכל זה שפסקנו שפוסק אדם על השער שבשוק ונותן לו מעותיו זוכה במקחו אע"פ שאין הפירות עכשו בשעת המכירה ביד המוכר, יש לעיין במה מתקיים המכר ביניהם, שהרי אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. והא איכא מ"ד דלגבי איסור בלבד איתמר הא מילתא דלית בה איסורא אם רצה להעמיד המוכר מקחו ללוקח שאין בו משום איסור רבית, אבל מדינא לית לן לאכרוחי להעמיד מקחו. ובזה י"א שהמקח מתקיים. והארכנו בזה בספרי הנקרא זכרונות בפרק המוכר את הבית.
וכן יש דרך אחרת שמותר ללוות סחורה אחת מחברו ולעשות ממנה דמים כמו שימכרנה במקום שרצונו להוליכה לשם. וכיצד, היה מוליך סחורתו ממקום למקום ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך דמיה כמו ששוה באותו מקום, אם היתה ברשות המוכר עד שתגיע לשם מותר, ואם היתה ברשות לוקח אסור. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום. פירוש, ממקום הזול למקום היוקר. מצאו חברו במקום הזול ואמר לו תנה לי ואני אוליכנה שם למקום היוקר ואמכרנה ואעשה צורכי באותן מעות ואקח מהן סחורה אחרת שהיא ביוקר כאן, ומעתה אקבלנה עלי בחובי כמו ששוה חבילה זו במקום היוקר, ברשות מוכר מותר. פירוש, אם קבל המוכר על עצמו אחריות הדרך מותר, דאין כאן מלוה עד שימכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא, ואין כאן משום אגר נטר לי, שאף על פי שאחריות החזירה היא על הלוקח, דכיון שהוא יוציא המעות בסחורתו דין הוא שיהיה האחריות מוטל עליו, אבל אם האחריות כל הדרך בין בהליכה בין בחזרה מוטל על הלוקח אסור, דמחזי כאגר נטר לי, שהרי במקום הזול נעשית ההקנאה מאותה שעה לגמרי והמוכר דמים הוא שנושה בו, וכשמוכר אותה ביותר מדמי אותו מקום שנמכרת לשם מחזי כאגר נטר לי ואסור. וכן הלכתא.
<h2>דף עג.</h2>
וכן חמרים המשתכרין בתבואה ומביאים אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר ע"מ ליתן להם לזמן פלוני כשיבואו ממקום הזול ויביאו התבואה בשער שקנו אותה במקום הזול, ואע"פ שיביאו הפירות באחריותם ויוליכו המעות באחריותם, ואין כאן משום אגר נטר לי, שהרי הם מרויחים עמהם עם בעלי המעות כמו כן, שמפני שהם מקדימין להם את מעותיהם והם משופעים במעות הם ניכרים סוחרים מומחין ומכירין אותן בעלי בתים של מקום הזול ונותנין להם בהקפה פעמים הרבה ומשתכרין אצלן, הילכך אפילו לא היה ממתין זה שום זמן לחמרים מותר לתת להם המעות במקום היוקר כמה ששוין במקום הזול ולקבל עליהם אחריות הדרך שגם הם ירויחו בזה. גם יש טעם אחר להתר, מפני ששומעים בני מקום הזול שאין אלו משתכרין בזאת התבואה כי אם מעט מוזלי גביהו יותר משער הזול הנהוג כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. וכדגרסינן באיזהו נשך [ע"ג ע"א] החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין, מ"ט רב פפא אמר ניחא להו משום דמגלו להו תרעא אי נמי משום דמוזלי גביהו. ודרך זה כך פרשו הר"ש ז"ל והראב"ד ז"ל כמו שפירשנו. ויש לתמוה איך התיר רש"י ז"ל הענין אפילו אחריות על החמרים, דהא רב חמא [ס"ה ע"א] אע"ג דניחא להו משום דנקיטי להו שוקי ושבקי להו מכסא אעפ"כ היה האחריות על רב חמא, ופרש"י ז"ל שאם לא היה באחריותו היה אסור. ועוד הא אמרינן לעיל בסורא אזלי ד' בפומבדיתא ו' יהיב רב זוזי לחמרי ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל ה', ופרכינן ונשקול ו', וא"כ ה"ל לאקשויי אמאי מקבל אונסא דאורחא. ולפיכך נראה שהאחריות היה על בעל המעות. ור"ח ז"ל פירש ששכר החמורים היה על בעל המעות שהיה נותן בעל המעות לחמרים, ומ"מ נראה שאין נותנין להן שכר עמלם, דא"כ פרושי הוה מפרש ליה בכלל ההיתר. וכתב הרב ב"ה שבאחריות הלוקח היו הולכין המעות. וכל זה שהתירו לא התירו אלא בפירות אבל בשאר מיני סחורה אסור, שאין אלו הטעמים של ההיתר כגון דמוזלי גביהו או דמגלו להו תרעא מצוי בשאר מיני סחורה. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ג ע"א] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן מהו לעשות כן בגרוטאות א"ל ר' ישמעאל בקש לעשות כן ולא הניחו רבי. וכן הלכתא.
וכן יש מקח שקונה אותו בזול ומטפלים בו בעליו ומגדלין אותו בעליו ואין בו משום רבית. כיצד, יכול לקנות עגל או שאר בהמה בזול ונותן מעותיו תחלה ומתנה עם הבעלים שיהיה אצלם ויטפלו בו עד שיגדיל ומותר, שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה דבר מצוי הוא ומותר. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ח ה"ה]. וכתוב בספר ההגהות א"א זהו פירוש בתורי דנפיש פסדיהו ואינו נכון. וכן מותר לקנות מבעלי הכרמים זמורות קודם שיכרתו אותם, בזול, ואע"פ שמזלזלים להם בשביל הקדמת המעות שהן כמו הלואה ומותר. והוא שיהפוך בהן כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשי הפיכו בארעא דנהוי כמאן דקני לכו גופא דארעא, ואי לא הוי כהלואה ואסור. ופירוש שבשי זמורות, כדמתרגמינן שלשה שריגים תלתא שבשין. וכן פירש ר"ח מהו הפיכו בארעא לעבוד תחתיו עיקרי הגפנים כמו שעושין עכשו שמגלין עיקריהן וחותכין העשבים והקוצים שיונקים עיקר שורש הגפן, ובזה תועלת לגפנים, והלכך זכה בה כי לא מחזי כרבית כי מוזלי גביהו ושרי. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. וכן שומרי השדות שנותנין להם חטים או שעורין בשכרן בזול מן הגורן, וכשיבואו לגורן צריכין להתעסק עמהם במלאכה בגורן כדי שיהיו החטים אלו שנטלו בסוף זמן השכירות, ואם לא עשו כן נמצאת השכירות אצל הבעלים כמלוה וזה שלוקחו בזול מפני שאחרו שכרן עד הגורן. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך אמר להו להנהו דמנטרי באגי הפיכו בבי דרי כי היכי דלא תשלם שכירות דידהו עד ההיא שעתא, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף וההיא שעתא אוזולי קא מוזלי גביה. וכן הלכתא. וכן יש אחרת שמפני הקדמת מעותיו מזלזל לו את סחורתו ומותר. וכיצד, היו החטים ד' סאין בסלע במדינה, ובכפרים אדם קונה אותם ששה סאין בסלע, הרי זה מותר ליתן סלע לתגר כדי שיביא לו שש סאין [מן] הכפר. והוא שיהיה ברשות לוקח אם אבדו בדרך או נגנבו. ואדם חשוב אסור לעשות כן. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך בסורא אזלי ד' סאין בפומבדיתא מוזלי ששה, יהיב רב זוזי לחמרא ומקבל עליו אונסא דאורחא ושקיל ה'. ומקשינן ונישקול שיתא, ומשנינן אדם חשוב שאני. וכן הלכתא. וכן המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ומצאו חברו ואמר לו תנם לי כאן ואני אעלה לך למקום פלוני שאתה רוצה להוליכם לשם שהוא מקום היוקר, אם יש לו פירות באותו מקום הרי זה מותר, ואע"פ שהוא לוה כאן מה ששוה ה' דינרין ופורע במקום פלוני מה ששוה ששה וקם באחריותו של לוה, אע"פ כן מותר, הואיל ויש לו שם, דאוזולי קא מוזיל גביה ושרי. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו וא"ל תנם לי ואני אעלה לך למקום פלוני אם יש לו באותו מקום מותר ואם לאו אסור.
וכן מותר לאדם להשכיר לאריסיו את שדהו יותר משאר אריסין וממתין לו במעות של שכירות האריסות ומותר. כיצד, הרי שהיה דרך אותה מדינה שכל בעלי השדות מסלקין את אריסיהן בשדותיהן בניסן והאריסין נותנין בשכר הקרקע שמניחין להן באחריותן ד' סאין לכל בית כור, וזה מניח להן את הקרקע שיעבדו אותו עד אייר ונוטל מהן ו' סאין לכל בית כור הרי זה מותר ואין כאן משום רבית. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אמרו ליה רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא, כ"ע שקלי ד' ומסתלקי בניסן מר נטר ליה עד אייר ושקיל שיתא, אמר להו אתון הוא דקא עבדיתו להו שלא כדין, ארעא לאריסא משתעבדא אתון מסלקיתו להו בניסן ומפסדיתו להו בכמה, אנא נטירנא להו עד אייר ומרוחנא להו בכמה.
<h2>דף עג:</h2>
גם יש פעמים שהוא אוכל פירות המשכונה בלא נכוי ובלא העלאת שכר ומותר. כיצד, כגון שמשכן גוי חצרו או שדהו לישראל וחזר הגוי ומכרו לישראל אחר, אע"פ שעתה היא נקראת קרקע של ישראל ואין בו נכיתא אין הממשכן חייב להעלות לו שכר ואף לא לנכות לו כלום בשעה שתצא משכונתו מתחת ידו, שדינו עם הישראל כמו שהיה עד עתה עם הגוי. והא מילתא ילפינן לה ממאי דגרסינן באי זהו נשך רב מרי בר רחל משכן ליה גוי ביתא הדר אתא וזבנה לרבא, נטר ליה שתא שקל אגר ביתא אמטייה ליה, א"ל האי דלא איתינא אגר ביתא עד האידנא משום דסתם משכנתא שתא ולא הוה גוי מצי למסלק ליה, השתא דאזל שתא לישקול מר אגר ביתא, א"ל אי הוה ידענא דממשכנתא למר לא הוה מזבינא ליה השתא כדיניהם עבידנא לך כמה דלא מסלקנא לך בזוזי לא שקילנא אגר ביתא. מכאן למדנו שהבא מחמת גוי הרי הוא כגוי לכל דבר בין לזכותו בין לחובתו, דהא איכא צד רבית, וכי אתי מחמת גוי שרי למשקליה ליה מיניה דישראל. וכן מפרש ר"ח גאון ז"ל כי לרבא היה לו לפדות ולפרוע המשכונה למרי שהגוי לא מכר לו [לרבא] כי אם [בדמי] החליטה בעלמא. גם הראב"ד ז"ל כך פירש, השתא נמי בדיניהם עבידנא לך דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינהו משכנתא בתורת זביני אתו לה, וכל זמן דלא יהיבנא לך זוזך כזביני הוא גבך. ואע"פ שרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכותיו מסתברא דדינא הוא וגמרינן מינה ועבדינן מינה עובדא. ועוד שה"ר משה קבעה בחבורו [מלוה פ"ז ה"ו]. וזה הדין בודאי נראה כי הוא דין אמת, ואע"פ שהוא רבית לא חיישינן לאיסורא כלל דבדיני גויים דיינינן ליה, דלא עדיף ישראל הלוקח מגברא דאתי מחמתיה דהוא הגוי דזבנה ניהליה. ואע"פ שה"ר שלמה נראה מפירושיו שהוא חולק על סברתנו זו, שהרי פירש לא שקילנא אגר ביתא מינך עד שאכוף הגוי לשלם לך מעותיך של משכונתך ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב מידי למארי אלא הגוי היה חייב. אלמא דס"ל דרבא פרע הכל לגוי כל דמי הקרקע והגוי היה חייב לפדותה מיד הישראל ולהחזירה לו מופקע ומוחרר מכל שעבוד ובזה הוא מותר. אבל נראה מלשונו שאלו לא פרע לו אלא דמי החליטה בלבד והיה מוטל על רבא לפדות המשכונה מיד [מארי] היה אסור לדור בה חנם וישראל ניהו דקא יהיב רביתא וישראל קא שקיל רביתא (וישראל קא יהיב ליה), אעפ"כ אין הדין יוצא מידי פשוטו, כי בודאי כל הבא מחמת אחר אין כחו חמור ממנו, וכיון שמגוי לקחה הרי הוא דינו אצלו כדין הגוי, ואע"פ שאין יד הגוי באמצע [ו]על ישראל לפדותה מותר, דבהיתרא נחת ליה ברישא ובהיתרא קא אזיל ואכיל.
גם מצאתי להר"ר יהודה ברצלוני שכתב איצטריך לפרושי אם משכן גוי ביתו לראובן ברבית קצוצה כך לשנה והגוי מכר אותו בית לשמעון בסוף השנה מה דינו אם עבר ב' שנים או ג', מפני שטוען ראובן אני על הקרקע של גוי הלויתי אע"פ שקנאה ישראל הרי הוא כגוי ומשכונה של גוי כזביני הוא, וכל זמן שלא יתן הקונה המעות אין לו בקרקע כלום, ושמעון טוען אחר שקניתי אני מן הגוי אין לך ליקח ממני רבית. בהא איתא מאן דאמר אין לו לראובן ליקח רבית משמעון אלא מן השנה הראשונה, שכיון שאין הגוי יכול לפדותה לסוף השנה הרי רבית דאותה שנה כקרן הוא חשוב וחוב גמור הוא על הגוי, וכיון שאין שמעון יכול לפדותה עד סוף השנה שהוא תשלום הזמן מותר לראובן ליקח רבית אותה שנה, ואע"פ ששמעון נותן אותו, אבל מכאן ואילך כיון ששמעון יכול לפדותה הרי הוא כמי שלקח ראובן משמעון הרבית. וא"ת הרי רבא לא רצה ליקח השכירות לאחר שעברה השנה עד שפרע לו מעותיו. י"ל לפנים משורת הדין הוא דעבד, או מפני ששניהם היו ת"ח ובתורת מתנה יהב ליה. ועוד כי שכירות הבית לא היתה רבית קצוצה כמו של שמעון שאנו אומרים. ואנו לעניות דעתנו חזי לן [דה"מ] דברי שגגה הם, שאלו היה בדבר רבית לא הוה ספי ליה רבא איסורא לרב מארי וגם רב מארי לא הוה אכיל איסורא. וכ"ת אולי רבא היה עשוי להשכיר בתיו, הא קי"ל דחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, דאי משום ששניהם ת"ח הא ליתא, דלא עבדינן עובדא בכי הא מלתא, ודקא אמרינן נמי כי שכר הבית לא היה רבית קצוצה אפילו הכי רבא ורב מארי לא היו נוהגין התר באבק רבית, אלא ודאי הדין כך הוא דלא הוה במלתא שום צד רבית. הילכך האי מעשה דאמרן דראובן ושמעון הוא ניהו עובדא דרבא ורב מארי ומותר לראובן לגבות קרן ורבית כל זמן שאינו נפרע מן ההלואה משמעון, וכאלו מן הגוי הוא דקא שקיל רביתא, ע"כ. וכן כתב בעל העטור מסתברא דישראל הבא מחמת גוי הוא כגוי וכדיניהם דגויים דיינינן ליה, ומקבלין סהדי גויים אזכות ישראל, דהא בדיננו אי לא יהיב רב מארי אגר ביתא איסור רבית איכא וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך, ש"מ שבדיני גויים דיינינן ליה לכולי מילי כאלו אתא גוי לקמן. ופר"ש לא נהיר, אלא כפירוש דר"ח מסתברא. ואע"ג דרי"ף לא אייתי לה מסתברא דדינא הוא, ע"כ.
וכן מותר לאדם לקנות מחבריה בתשרי מאה כדין של יין בדינר ואינו נוטלן עד טבת, וכשנוטלן בודק ומחזיר החומץ ולוקח הטוב, שהרי לא קנה ממנו אלא יין ועל אלו שהחמיצו רואין אותן כאלו החמיצו מתחלה, שהרי היו ראויין להחמיץ אבל לא נודע הדבר עד זמן זה, ובזה אין לנו לומר שבשביל שהקדים לו מעותיו מניחו לבדקו וליטול היפה ושרי. וכדגרסינן באיזהו נשך אמרו ליה רבנן לרבא חזי מר דקא אכלי רביתא דקא יהבי להו זוזי אחמרא ומבחרי ליה בטבת, א"ל אינהו נמי אחמרא קא יהבי להו זוזי אחלא לא יהבי ליה [מעיקרא] דחמרא חמרא דחלא חלא וההיא שעתא [הוא דמבחר] נפשיה. וכן הלכתא. וכן מותר לאדם לקנות חטין או שאר פירות ד' סאין בסלע, אם כן הוא שער אותו זמן, ומקדים ונותן מעותיו לו כשיבא לגבות הפירות שקנה ממנו, ולאחר זמן אם רצה המוכר להוסיף לו במדה וליתן לו יותר מן המדה שהוא חייב לתת לו הרי זה מותר ואין כאן רבית, שהרי ברצונו הוסיף לו ואלו לא רצה להוסיף לא היה מוכרח ממנו משום תנאי. וכדגרסינן באיזהו נשך [רבינא] יהב זוזי לאקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי טופיאנא, אתא לקמיה דרב אשי א"ל אוזולי הוא קא מוזיל גביה ושרי, א"ל והא לאו דידהו הוא, א"ל ארעא לטסקא משתעבדא. פירוש אקרא יושבי על שפת שנואתא והיה שם נהר והיה נותן [רבינא] מעותיו להם לפני הבציר לתת לו יין בעת הבציר כשער היוצא ושפכי ליה טפי מדעתם שלא בתנאי, וזה התיר לו רב אשי שהרי אין מזכירין לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלנו ומתנה בעלמא הוא. ועדין שאל [רבינא] לרב אשי והלא אין הקרקעות שלהם כי עשירים היו וכשרואים בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואין נותנין מס הקרקע למלך הם נוטלין אותן ופורעין המס למלך ושמא היין שאני לוקח גזל הוא בידי, דקרקע אינה נגזלת ופירות גזל הן, והשיב לו רב אשי ארעא לטסקא משתעבדא ובדין הם זוכין בקרקע ומותר.
וכן יש דרך אחרת שהוא משתכר במעותיו עם ישראל חברו ואין בו משום רבית. וכיצד, הרי שהמלך היה דינו וגזרתו שכל מי שנתן מס הכתוב על כל איש ואיש שלא רצה לתתו שישתעבד בגופו ונתן על ידו דינר או יותר, אע"פ שאחר מכן נשתעבד בו יותר מדינר הרי זה מותר, ואין שם משום רבית. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי רב פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי ומשתעבדי בהו טפי, א"ל השתא איכו שכיבנא ולא אמרי לכו הא מילתא, הכי אמר רב אשי מוהרקיהו דהני [בקופסא] דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב עליה כרגא. וכן הלכתא. וענין זה כך פירושו, על כסף גולגולת היה שהיו נותנין למלך והיו שם עניים שלא היו יכולים לפרוע כסף הגולגולת והמלך מכר אותם לעבדים לכל מי שיוציא הכרגא בשבילם, והיה מזלזל בעבודתם, שאם היו ראויין ליטול [שש] פשיטים ביום בשכרם לא היה מחשב להם כי אם ד', והיו בני רב פפא בר אבא פורעים הכרגא למלך בשבילם ונפרעים מהם בזאת העבודה, וחשש רב פפא שמא זו דרך הלואה היא כשאלו מוציאין הכרגא בשבילם, שהרי חייבים לתתה מיד למלך וכשמזלזל המלך בשכר עבודתם והם נוטלין אותו הזול מהם הלא הוא רבית, כי אין למלך לזלזל בעבודתם, ומאחיהם נוטלין הרבית. והשיב לו רבא כי יש לו למלך רשות לזלזל בעבודתם ולמכור אותם לעבדים עד שיפרע מהם, שכן הוא המשפט של מלכים שקבלו אותם מן המלכים הראשונים, והמשפט כך הוא דמאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא, הילכך אותו הזול משל מלך הם לוקחים אותם ולא משל חבריהם, וכי נפקי מיניה צריכי גיטא דחרותא, כדאמרינן בגיטין [אולי צ"ל יבמות מ"ו ע"א]. כך פירש מימרא זו הראב"ד ז"ל בפירושיו.
אבל י"מ שאותם שנותנין בשבילם היו פורעין אותו לבסוף לנותנין אותה בשבילם והיו הנותנין משתעבדים בהם בשביל מעות הכרגא שיש עליהם לפרוע לנותנין בשבילם, ולפיכך השעבוד היה רבית. ולפי פירוש זה ל"ג ומשתעבדי בהו טפי אלא ומשתעבדי בהו, דהא הוי אגר נטר לי ואע"ג דלא הוי טפי משוויו אסור, שהרי בשכר המתנת מעות של הכרגא שפרעו היו משתעבדים בהם. וזה לא הביא הרב בהלכותיו כאן. והר"ם במז"ל קבעה בחבורו [מלוה ספ"ה]. נמצא עכשיו כי מס הגלגולת אם פרעו למלך בשביל חבירו מותר להשתעבד בו ואין בו משום רבית כלל. וכמו כן מס המגיע למלך על ממון המטלטל או הקרקע אם אין בעליו כאן ואין מצוי שם ממון שלהם בעין כדי להפרע ממנו מס המלך המוטל על אותו ממון ועל אותו קרקע, וצוה המלך למכור בלחץ וליתן מה ששוה ק' בנ' הרי ישראל חבירו מותר לקנותו בזול ואין כאן משום רבית, וכדאמרינן בעלמא [כתובות ק' ע"ב] לכרגא למזוני ולקבורה מזבנין בלא אכרזתא, אלמא שאין מדקדקים בדבר. וכן דרך המלכות ומשפטיו דדינא דמלכותא דינא.
וכן הדין במס המוטל על הקרקע אם אין הבעלים מצויים כאן ופרע ישראל חבירו מס המגיע על אותו קרקע מותר לאכול מן הפירות עד שיבאו הבעלים ויפרעו המס ואין כאן משום רבית, אע"פ שהוא כמו הלואה, דמלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא, וכיון דאיהו פרע ליה כלהו פירי כדידיה הוו ואין צריך לנכיתא כלל. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] רבינא יהיב זוזי לבני אקראתא ושפכי ליה טפיאנא. פירוש, בני אדם היו שהם דרים על שפת הנהר והיו להם כרמים ושדות שנותנים למלך טסקא וברחו הבעלים ובאו אחרים וקבלו אותם מן הגזברים של מלך לטסקא, ואותן שקבלו אותן מכרו מן הפירות לרבינא ונותנין יותר ממה שהתנו לו, והיה רבינא ירא שמא היה אסור מפני שהכרמים לא היו שלהם, והיה סבור שאינו אלא כמו הלואה או פקדון גביהו ולא היה להם לזלזל בפירותיהם שאם יבאו הבעלים ויתנו הטסקא יטלו כל מה שיצא מהם. ופשט ליה רב אשי דלאו הכי הוא, דאוזולי הוא דקא מוזיל גבך ושרי, והא דקאמרת דלאו דידהו הא לאו מילתא היא, דודאי דידהו הוא ומדידהו קא מוזולי, דמלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא, והני כיון דאינהו יהבי מדידהו טסקא כלהו פירי דידהו. וכן הלכתא.
<h2>דף עד.</h2>
ועל זה שפסקנו שאם היה הוא מתחיל לקוצרים שפוסק אע"פ שלא יצא השער אם היה מחוסר ג' מלאכות אינו פוסק. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק, ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק, בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק. פירוש, מחוסר מלאכה אפילו אחת שאינו יכול לעשות בידי אדם אינו פוסק. וקי"ל כרב, דהא ענין איסורא הוא וקי"ל דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, הילכך מחוסר ב' פוסק אע"פ שלא יצא השער, ג' אינו פוסק אא"כ יצא השער, שכיון שהוא מחוסר ג' מלאכות הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום דכאלו לא בא לעולם הוא. נמצאת אתה אומר גדיש שהיה מחוסר הנחה לשמש כדי ליבש ודישה וזריה אינו פוסק עליו אא"כ יצא השער. היה יבש ואינו מחוסר אלא דישה וזריה הרי זה פוסק עליו. וכן בענבים ושמן כזה אנו דנין בו, כדגרסינן הפוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט ועל השמן משיתן הזיתים במעטן ועל הסיד משישקענו בכבשן ועל הזבל כל ימות השנה. וכן הלכתא מפני שהוא מצוי תמיד.
וכל דבר שיש לו ברשותו כגון ענבים המחוברים לקרקע או תבואה מחוברת לקרקע שפסקנו למעלה מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק צריך שיקנה ממנו בקנין הידוע לקנייתן כדי להעמיד מקחו על כרחו של מוכר, והוא שאם מכר לו ענבים שהן צריכין לקרקע ולא נתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרים אלא שתים ונמצא שהוא מותר לפסוק עליהם, צריך שיקנה לו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם, דכיון שאין עומדות עכשו להבצר הרי הן כקרקע. ואם אינן צריכין לקרקע כגון ענבים העומדות להבצר הרי הן כמטלטלין. ואע"ג דגבי שומר דיינינן להו כקרקע, וכדאיתא בשבועות [מ"ג ע"א] מחלוקת דר"מ ורבנן דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין וה"ל כקרקע ופטור, הא קא פריש רבינו ן' מיגש דדוקא לענין שומר דלאו למתלשיניה מסרינהו ניהליה, אבל מוכר כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה והגיעו להבצר, כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין לכל מילי, כגון, דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן. וכבר בררנו זה בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ז ע"א] בענין הלוקח פשתן מחברו ותלש בו כל שהוא שקנאו, ואקשינן התם אטו מפני שתלש בו כל שהוא קנאו, ומשנינן הב"ע דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה. וי"מ קניה זו משום דהוי כשוכר את מקומו. וי"מ משום הקנאת אגב, וה"ק יפה לי קרקע כל שהוא וקנה אותו ואגבו תקנה פירותיו שעליו, דכיון שהוא כשאר מטלטלין הרי קנינו באגב כדרך קנית שאר מטלטלין, אבל אם מכר לו פירות העומדים להבצר אע"פ שקדם ותלש מהן או שאמר לו קנה קרקע זה לפירותיו לא קנה, שאין נקראין פירותיו כיון שאין צריכין לקרקע, וה"ה שנקנין בקנין שהרי הן בעין וכבר באו לעולם, ואין צריך לומר שיכול לחייב עצמו בהם אם רצונו שיעמדו באחריותו. וכבר הארכנו בזה בפרק המוכר את הספינה בספרי הנקרא זכרונות.
<h2>דף עה.</h2>
וכן מותר לפסוק על שער שבשוק. כיצד, היה השער קבוע על חטים שבשוק שנותנין ד' סאין בסלע הרי זה פוסק עמו על ק' סאין ונותנין לו מהן כ"ה סלעים, ואם יתן לו ק' סאין בעת שיהיה שוה חטה סאה בסלע אין זה רבית כלל, ואע"פ שלא היה לו חטים כלל למכור בעת שפסק, ואין כאן משום רבית. וכדגרסינן באי זהו נשך [ע"ב ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, דלדעת הר"מ ז"ל [מלוה פ"י ה"ב] דוקא בלא קביעות זמן אבל בקביעות זמן אסור, וכדאמרינן [ע"ה ע"א] גבי לווין סתם ופורעין סתם שהוא ר"ל בלא קביעות זמן, והא התם גבי הלואה ביש לו מותר ואפילו הכי צריך שיהיה בלא קביעות זמן, וכמו שאנו עתידין לפרש למטה בשם הר"מ, וגבי פוסקין נמי אע"פ שמותר אם יצא השער אם קבע זמן אסור, דלגבי אסור קביעות זמן לווין ופוסקין אע"פ שהוא על דרך מקח וממכר כי הדדי נינהו. ואיכא מאן דאמר דוקא דרך הלואה אבל על דרך מקח וממכר אפילו בקביעות זמן שרי, דלווין דוקא קתני. וזה שאנו מצריכין יצא השער דוקא כשאין למוכר כלום מאותו המין ולפיכך צריך שיצא השער שפסק עליו, אבל אם היה למוכר כלום מאותו המין הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדין לא יצא השער. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ב ע"ב] מתני' היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש. ופירש רבינו האי גאון ז"ל [ספר המקח שער מ"ג] אע"פ שלא יצא השער, שכיון שהוא תחלה ימכור תחלה, ורישא דקתני אין פוסקין עד שיצא השער בשאין שם תחלה לקוצרים. וכן פסק הר"מ ז"ל [מלוה רפ"ט].
וכן יש אחרים שהן מותרין להלוות זה את זה ברבית ואין בו להם שום איסור בדבר, והן ת"ח שמלוין זה לזה ברבית. וכדגרסינן בסוף פרק אי זהו נשך אמר רב יהודה ת"ח מותרין להלוות זה לזה ברבית, מ"ט ידעי דרבית אסורא ומתנה הוא דקא יהבי להדדי. ודבר זה צריך בירור, כי בודאי אם נאמר הדברים כפשטן אין לך תינוק בישראל של בית רבו שלא ידע ידיעה זו שהרבית אסורא וכלן ת"ח בדבר, ואין נמצא אדם שלא יהא מותר להלוות ברבית לחברו אחר שלמדו ושנו תורת המלוה והלוה, וזה ודאי דבר תימה הוא. אלא שיש דוחקין ואומרין דהא דרב יהודה אמר שמואל דאמר ת"ח מותר ללוות זה מזה ליתא ולית הלכתא כותיה. וקא בעי מימר דהא דקא מסיים ואזיל בפרק איזהו נשך עלה דההיא מילתא דקאמר דמותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית ומסיים ולא היא דילמא אתי למסרך, האי ולא היא אמרי אכלהו מילי קאי, פירוש אמילתא דקאמר לעיל מנהון וקאי נמי להא מילתא דת"ח ולמילתא דאמר שמואל לאבוה ולההיא דמותר להלוות בניו ברבית, אכלהו קאי ומכלהו קאמר ולא היא, כלומר וליתנהו לחדא מנהון הלכתא. וכן מצוי בתשובה לרב עמרם גאון ז"ל. וזה ודאי הוא חוץ מן הדעת ודבר שאי אפשר לאמרו שנגזור עליהם משום חשש סרך, כי בודאי ת"ח זריזים הם ולא ירגילו עצמן בדבר האסור, וכמו שאנו אומרים [ע"א ע"א] כי ת"ח מותר להלוות לגוי ברבית, כיון דת"ח הוא לא גמר ממעשיו ולכ"ע אסור ולדידהו שרי, והא נמי דכותה היא. גם ה"ר שלמה וכל שאר המפרשים לא פירשו ולאו מלתא היא דילמא אתי למסרך כי אם אמילתא דמותר להלוות לבניו וכו', ובהא איכא חשש סרך מפני שהם קטנים ובמה שירגילו עצמן בקטנותם גם כי יזקין לא יסור ממנה שיחמדו הממון ויהיה להם כהתר. גם מצאנו כי כל המפרשים והמחברים והרי"ף ז"ל בכללם שקבעוה בחבורם, על כן יש לנו לכתוב ולישב פירושה. דע כי הצרפתים פירשו בתוספותם דדוקא בדבר מועט בלבד דבלאו הכי היו נותנין כך זה לזה אע"פ שלא ילוה לו כלום, אבל דבר מרובה לא, שהרי דומה שאינו יכול ליתן לו מתנה אף בשאינו מפרש בתורת רבית, כ"ש כשמפרש. ודבר מועט נמי לא אמרן אלא ת"ח אבל אינשי אחריני לא דייקי כולי האי ונותנין בתורת רבית, ע"כ סברתם. ובעיני יש סעד לדבריהם מדקא סמיך ותני לגביה דההיא ת"ח ההיא דאמר שמואל לאבוה בר איהי הלוני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך, פירוש שרי, מפני שכל זה דבר מועט והוה ליה מתנה כההיא דת"ח דבדבר מועט שריא כי האי. יש מפרשים דמדנקט לישנא דידעי דרבית אסירא לאו למימרא כדס"ד מעיקרא דכ"ע מידע ידעי דרבית אסור, כי כל מקום שתמצא לשון ידיעה זו יש גופות חלוקות בדבר. וכדאמרינן בגיטין [כ' ע"ב] שאני אתתא דלא ידעה לאקנויי, וכמו כן זאת הידיעה אחר שהיא תלויה שאחר ידיעת האיסור באה המחילה והמתנה אין כל הדעות שוין בכך לתת ולמחול מתנה ומחילה גמורה כראוי בלב שלם ובלא הערמה, שזה אינו כי אם בת"ח מועטין שהן גדולים בחכמה ויראת שמים, וכדאיתא בבכורות [ג' ע"ב] דאמר מבקרך ולא של שותפין, וגרסינן עלה מרי בר רחל אקנינהו לאודינייהו דחיותיה לרעותיה, ואמרינן עלה דוקא מרי בר רחל דידע לאקנויי הא איניש אחרינא לא. ופירש"י ז"ל כההיא דת"ח דידעי וקא מחלי, ואפילו הכי כלו חיותיה, ושיילינן והא ידע לאקנויי, ומשני אדם חשוב שאני. והא נמי דכותה היא. גם יש מתרצין דברבית דלאחר הלואה קאמר. ודייקי ליה מדנקט לישנא דת"ח מותרין ללוות זה מזה ברבית, ולא קתני מותר להלוות זה את זה ברבית, מוכיח דבשעת הלואה מנה במנה בלא רבית קא מוזפי מהדדי ואחר הפרעון נתן לו רבית, והוא כמו רבית מאוחרת, וזה מותר לת"ח בלבד, דכיון שאינו אלא אבק רבית שהוא מדרבנן לא גזור עלייהו רבנן דמחמרי בדרבנן נינהו דידעי דאיסורא דרבנן מיהא אית ביה ומתנה הוא דקא יהבי להדדי וכיון שאין האיסור אלא מדבריהם אין בזה ידיעה לכל כי אם לת"ח המחמירים בדברי חכמים, והם אסרו והם התירו להם, אבל רבית קצוצה אין בה שום צד היתר אפילו לת"ח. גם בדברי הר"מ [מלוה פ"ד ה"ט] יש מדקדקים, שכתב ת"ח שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שלוה הימנו הרי זה מותר, וא"כ היה לו לכתוב שהלוו זה את זה ברבית בלבד, מדנקט לישנא דנתן לו יתר על מה שלוה הימנו אלמא דס"ל דבשעת פרעון הוא שנותן לו יותר, והוא כמו רבית מאוחרת. ולזה יש לו פנים כמו כן. מכל זה שפירשנו בררנו כי ההיא דת"ח מותר ללוות זה את זה ברבית הלכה היא על הדרכים שפירשנו למעלה, והוא שיהו שניהם, המלוה והלוה, ת"ח, דהוו להו כבני חבורה שאין מקפידין זה על זה.
וכן מותר לומר לחברו נכש עמי היום ואנכש עמך למחר, עדור עמי ואעדור עמך, והוא שיהיו הימים שוים כמו שיהו כלם ימי הקיץ או כלם ימי החורף. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך כל ימי רביעה אחד כל ימי גריד אחד, אבל לא יאמר לו עשה עמי בגריד ואני עמך ברביעה. ומכאן יש להוכיח דהכי נמי שרי ליה למימר ליה לחבריה הלוני מאה חדש זה ואני אלוה לך מנה חדש אחר, דה"ל כנכש עמי היום ואני אנכש עמך למחר. אבל אם יאמר לו הלויני מאה חדש אחד ואני אלוה לך מנה ב' חדשים, או הלויני מנה חדש ואני אלוה לך מאתים חדש אחר אסור, דה"ל כגריד וכרביעה דאסור.
<h2>דף עה:</h2>
ויש לנו לעיין ישראל שהלוה מנה לחבירו לכל הנאתו אך התנה עמו שיסלק מעל אותו מנה מס המלך המגיע עליו, מי אמרינן כיון דמנה זה למלכא משתעבד להכי ולמלכא אמר מאן דפרע מס המנה יאכל הנאותיו היוצאות ממנו הילכך ליכא משום רביתא ומותר, דהא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], או דילמא כיון דאי קיימי בידיה מחייב למפרע עליהו מס בין עבדי פירי בין לא עבדי הילכך פורע חובו מן רבית חברו הוא ואסור. ומסתברא דאסור, דכיון דבתורת הלואה מלוה לו מעותיו בשביל שיפטרם מן המס ה"ל כפורע חובו מן הרבית דשקיל מיניה ואסיר. ואע"ג דגרסינן בע"ז פרק אחרון [ע"א ע"א] אל יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר אבל אומר לו פלטני מן האוצר, הכא בין שאמר לו אלוה אותך מנה והכנס תחתי לתת מס המלך עליהם בין שיאמר לו אלוה אותך מנה ופלטני ממס המלך בכל אסור, דהתם משום אסור יין נסך נגעו בה, וכשאומר לו עול תחתי לאוצר יין נסך קא זבין ליה ואסור, אבל פלטני דלא זבין ליה יין נסך, שהרי אומר לו פלטני בכל דבר שתוכל ואפילו בלא יין ובלא זוזי, הילכך בדיהיב חמרא לאו שלוחו הוא ושרי, אבל הכא כיון דקא פטר ליה ממס המלך ופורע חובו ע"י הלוה בשביל מעותיו שהן בטלות אצלו אפילו בלשון פלטני אסור שהרי דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני אסור לומר [ב"מ ע"ה ע"ב] כל שכן פלטני דאסור, ואין צריך לומר תחתי דאסור. אך יש דרך אחרת להתר כגון שיאמר לו אלוה אותך מנה ואם תרויח מהן שתפרע תחלה מן הריוח מנת המלך והמותר יהיה שלך ואם לא יזדמן בהן ריוח אפרע אני משלי מנת המלך, הא ודאי שרי. דאע"פ דאמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ח ע"א] דלית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי רוחא אקרנא, ואמרינן דאמימר הוה עביד הכי והוה מהימן להו, ואקשו ליה תינח היכא דאיתיה לדידיה היכא דנח נפשיה ונפל שטרא קמי יתמי מאי, ואפילו הכי הכא ודאי שרי, דהא לא זקפו הכא כלל מנת המלך בשטרא אי ליכא רווחא, הילכך שרי. ושאלתי בזה פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן מ"ד], ומלוה שהתנה עם הלוה שיסלק מעליו מס המלך שלו ודאי אסור כמו שכתבת, דכיון שהמס מוטל על המעות שלו והוא פורע תחתיו אסור, ובודאי דמיא לההיא דאמרינן [ע"ז ע"א ע"א] עול תחתי. וק"ו הדבר דהתם גבי יין נסך לא מיתסר עד דמתפיס יין ומקני ליה, כדאמר התם כשהקדים לו דינר, אבל הכא ודאי אסור. ועוד מצינו שם התוספתא [דמאי פ"ו ה"ה] ששנויה כך לא יאמר אדם לגוי ולא לכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר אבל אומרים לו פרשני מן האוצר, וכן לא יאמר לחברו הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאומנות אבל אומרים לו פרשני מן האומנות. ולענין רבית היא שנויה. ופרשוה שהוא נותן לו מאתים זוז מעכשיו שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיה עליו בשוה שלש מאות ומשום דמקדים [ליה] דינר פרע במקומו יותר, ופרשני מן האוצר מותר דלמא מפייס ליה בשוה מאתים או בפחות מכן, אבל כאן במס המוטל על המעות שהלוהו בין מרובה בין מעט רבית הוא, ע"כ.
<h2>דף עח.</h2>
וכן מותר אדם לומר לחבירו קח לי מאתים דינרין והתעסק בהם למחצית שכר והשמר שלא תלום אלא על משכונות של כספים ותשמרם כשמירת כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע, ואם הוא משנה ומלוה אותם על דרך אחרת הרי הוא כפושע וחייב מן הקרן, ואם הותירו הותירו לאמצע. וחזינן לה מההיא דקאמר פרק הגוזל [ב"ק ק"ב ע"א]. וכן השיב הראב"ד שאם הרויח הרויח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו, לפי שאין השתוף בטל בשביל פשיעתו. ואע"ג דאמרינן בעלמא [ב"מ ע"ח ע"א] המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן, הכא שאני שאין השתוף בטל בכך אלא הממון משותף והוא הפסיד על עצמו מתחייב בפשיעה ולפיכך הריוח לאמצע. וכדתניא בהגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"א] הנותן מעות ליקח בהם חיטים וכו', תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך הותירו לאמצע כגון שנתן לו בתורת שותפות, ואוקימנא להך ברייתא כדרבי יהודה דאמר לא קני לה (אלא) בשנוי מעשה אלא כל המשנה ידו על התחתונה. וקי"ל כותיה. ואם על השנוי לא נסתלק השתוף קל וחומר על הפשיעה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר מאן דמקבל עסקא וא"ל בעל העסקא אם מפסדת בחובות כלה פסידא לדילך ואי מתעסקת במשכונות ומפסדת כלה פסידא לדידי ואי רוחת שקלת פלגא, הרי זה קרוב לשכר ולהפסד ומותר, כההיא דחביתא דחמרא [ב"מ ס"ד ע"א] דכיון דמקבל עליה יוקרא וזילא אע"ג דאמר אי תקפה ברשותך שרי. ואיכא דמקשי עלייהו דאיכא למימר דהתם דרך מקח וממכר הוא דשרי הכא דבדרך עסק אסור. ולא היא שהרי (הראב"ד) [הראב"י] פירש על דרך עסק שהאחד מתעסק והריוח ביניהם ומקבלים בעלים יוקר וזול ומותר, ואע"ג שהשותף מקבל עליו אחריות המלוה, דקרוב לזה ולזה קרינן ליה ושרי. ותו ראיה מההיא דנכסי צאן ברזל דאיתיה בתורת עסק ומותר אם קבל בעל הצאן יוקר וזול ואם ימותו למקבל וחולקים גזה וחלב לאמצע ואם ימותו ימותו למקבל ומשלמן ומותר, (כדלקמן) [כדלעיל].
<h2>דף קי.</h2>
נשאר לנו לברר על משכונה אם משכן לו משכונה בענין שהיא מותרת בנכיתא, לדעת האומר שהיא מותרת בנכיתא והיה אותו קרקע נותן מס למלך כגון טסקא שנותנין לו לב"ה ראשון והלוה התנה עם המלוה שיאכל כל פירות הקרקע בכל שנה והוא יפרע משלו טסקא המוטלת על הקרקע, בהא אית דמטו להתירא. וחזו לה מההיא דגרסינן בפרק המקבל א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא דכתיב בהו תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כבשיה לשטר משכנתא ואמר לקוח הוא בידי הכי נמי דמהימן, א"ל התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא, אלמא שהלוה נותן מן הטיסקא וזה אוכל פירות הקרקע ומותר, הכא נמי שרי. ונסתפקתי בדבר זה, דלהאי מוכחא איכא למפרך דמאן לימא לן דממוניה יהיב לוה הטיסקא, אדרבא אנא אמינא דמלוה יהיב הטסקא בידיה דלוה משלו והוא מוליך אותה בידו לב"ה כדי להחזיקו שהוא בעלים שניים ממנה, אבל אי יהיב מדידיה אנא אמינא דאסור. אי נמי יכלינן למימר דהתם משום דאיתיה משכנתא דסורא דלית בה לישנא דהלואה שרי, הכא אסור, וצ"ע. ושאלתי בזה פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן מ"ה], דבר זה פשוט להו להתירא שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה, וכשם שהשדה שאינה מעלה כלום אוכלין אותה בנכיתא כך זה מותר, אבל אם המס זה בפירות הוא כגון שנוטל האדון עשור בתבואה וכיוצא בזה אני אומר שאסור, מ"ט הני פירות האדון נינהו ואין כח בבעל הקרקע למכרו חלקו של אדון ולא למשכן אותו, וכי פרע לוה לאדון רבית הוא דקא יהיב ליה למלוה. כך נראה בעיני. ובהלכות גדולות, הראשונים הוו מגבו ד' זוזי או תרין או כל דהו ורבנן דהשתא אפליגו בהא שמעתא דתקינו רבנן דיהיב טסקא [וכרי כריא], מר אמר מדיליה ומר אמר מפירי דארעא, ע"כ. ומסתברא דבטסקא וכיוצא בה או מפירי דארעא או בדשאים ליה כלהו פירי מתוקמא, אבל למפרע ליה לוה לטסקא ואכיל הלה כלהו פירי בנכיתא אסור, ע"כ.
